פתיחה
דבר מוסכם הוא שלאחר יאוש הבעלים מהאבידה לא קיימת חובת השבה - אין חובה להשיב אבידה שלבעלים לא אכפת ממנה. מה יהיה הדין באבידה שהבעלים כלל לא ידעו שאבדה מהם, אך אילו היו יודעים שאבדה וודאי היו מתייאשים? האם גם מצב כזה ניתן להגדיר כייאוש, וממילא לא תהיה חובה להשיב או שמא כל עוד לא יהיה ממש ייאוש, לא פוקעת המצווה? למצב זה קוראת הגמרא "ייאוש שלא מדעת".
דוגמא למקרה היא אבידה ללא סימן, שנמצאה לפני שהבעלים גילו שאבדה מהם. ברור שברגע שידעו על האבידה - הם יתייאשו, כיוון שאין להם סיכוי למצוא אותו.
מחלוקת אביי ורבא
בנקודה זו נחלקו אביי ורבא (כא:): לדעת רבא, ייאוש שלא מדעת נחשב לייאוש ויהיה מותר לזכות באבידה, ואילו לדעת אביי, כל עוד אין ייאוש בפועל, החפץ מוגדר כאבידה ולא ניתן לזכות בו.
אמנם אביי ורבא נחלקו לגבי ייאוש באבידה, אך הגמרא מרחיבה את מחלוקתם לתחומים נוספים בהם דעתו של האדם חשובה כדי לקבוע דברים מסוימים, כגון: הכשרת אוכלין לקבלת טומאה[1] ורצון של האדם להפריש תרומה מפרותיו.
נראה להסביר כי הם חולקים בשאלה האם אפשר לפעול על פי דעתו העתידית של האדם במקרה בו ברור לנו מה תהיה דעתו ברגע שיכיר את המציאות, אך עדיין אין זו דעתו בפועל, כל זמן שאינו מכיר את הנתונים. לדוגמא: אדם שמעונין להפריש תרומה מפירות מסוימים, יש לשאול האם הפרשה ללא דעתו תחשב להפרשה טובה, אע"פ שהאדם לא מודע להפרשה.
ניתן להסביר בשני דרכים מדוע דעת עתידית של האדם יכולה להועיל כבר בהווה (שיטת רבא):
ניתן לראות במציאות עתידית שברור שתתרחש כקיימת כבר בהווה; כעין הדין "כל העומד ליגזז כגזוז דמי" (גיטין לט.). ברור לנו מה תהיה דעתו של האדם בעתיד, ולכן ניתן לראותה כקיימת כבר בהווה.
אביי, יכול לחלוק משני כיוונים: הוא יכול לסבור שכל עוד המציאות לא מתרחשת בפועל, לא ניתן לראות אותה כקיימת בהווה. אפשרות אחרת היא שאומנם, עקרונית, ניתן לראות את דעתו כקימת כבר בהווה אך אין לנו מספיק וודאות שזו תהיה דעתו בעתיד, ולכן אי אפשר להסתמך על כך (ראה קהילות יעקב, סימן כ"ו).
קיים כאן מצב של דעת "בכח" ולא "בפועל". אין כאן ממש דעת בהווה, אך מכיוון שדעתו הפנימית של האדם מראש היא שאם ייאבד לו חפץ ללא סימן, הוא ייתיאש ממנו, הרי זה מספיק כדי להגדיר את האדם כמיואש בהווה. זאת, אף על פי שלא הוציא את דעתו מן הכוח אל הפועל כלפי החפץ הספציפי שאבד (כיוון שלא ידע על האבידה). גם דעת הקיימת ב'תת-מודע' של האדם, יכולה להחשב לדעת, ואין צורך שממש יחשוב את המחשבה בפועל. לדעת אביי, כל עוד האדם לא הוציא את המחשבה בפועל, לא נחשיב זאת כדעת ממשית (חידושי ה"שרידי אש", סימן ל"ד).
הנפקא מינה בין שני ההסברים יכולה להיות במקרה בו האדם מת לפני הייאוש בפועל. אם הסברא היא שמתייחסים לעתיד כקיים כבר בהווה (הבנה א'), כאן הדבר לא שייך, כיוון שבסופו של דבר, הייאוש לא התרחש. אם נבין שאנו מסתפקים בייאוש בכוח (הבנה ב'), גם אם בסוף הייאוש בפועל לא התרחש, נחשיב זאת כייאוש.
מסתבר לומר, על פי שני ההסברים, שהמחלוקת נאמרה דווקא בתחומים בהם צריך שהאדם יהיה במצב פסיכולוגי מסוים, והשאלה היא האם אפשר להגדיר אותו במצב פסיכולוגי זה, כאשר ברור שכך יהיה בעתיד. אך בתחומים בהם יש חלויות (כגון קניינים וכדו') והם זוקקים דעת יוצרת ואקטיבית של האדם, לא נסתפק בדעת עתידית, אלא נדרוש שהדעת תהיה בפועל בהווה.
מסקנת הסוגיא
הסוגיא מכריעה כדעת אביי, שייאוש שלא מדעת לא נחשב לייאוש. כאמור לעיל, לאורך כל הסוגיא הבינה הגמ' שמחלוקתם לא מצומצמת לדין ייאוש באבידה, אלא נוגעת לתחומים נוספים בהם צריך את דעת או רצון.
עם זאת, ניתן להבין כי מסקנת הסוגיא, שהלכה כאביי, נאמרה דווקא בדין ייאוש שלא מדעת ולא בכל התורה. זאת משום שההוכחה הסופית שמביאה הגמ' לדעת אביי היא מלימוד מיוחד מפסוקי השבת אבידה. אפשר לומר שבהשבת אבידה יש לנו שיקולים מיוחדים בשאלה האם אפשר לסמוך על ייאוש עתידי, זאת לאור ההבנות הכלליות בחיוב השבת אבידה. ככלל, ניתן להבין את מוקד חיוב השבת אבידה בשתי צורות:
מוקד החיוב הוא מציאות החפץ האבוד - המצווה היא להחזיר חפצים אבודים לבעליהם. המציאות שיש חפץ שלא נמצא אצל בעליו, היא מציאות פגומה שיש לתקנה, גם אם הבעלים לא באים ותובעים את החפץ.
מוקד החיוב הוא העזרה לבעלים - החיוב נוצר מעצם תביעת הבעלים את האבידה והמצווה היא לעזור להם.
לפי ההבנה הראשונה, קיימת חובה להשיב כל אבידה, אלא שכאשר יש ייאוש - קיים פטור צדדי מההחזרה משום שהחפץ כבר מנותק מבעליו והוא יצא להפקר. לעומת זאת, לפי ההבנה השניה, כל החיוב נובע מתביעת הבעלים ומחיפושם אחר החפץ, וממילא, הייאוש איננו רק פטור צדדי, אלא הפקעה טוטאלית של מצוות ההשבה – כאשר לבעלים כלל לא אכפת מהחפץ והם לא תובעים אותו, אין המצב מוגדר כמציאות של השבת אבידה.
לאור דברינו, על פי ההבנה השניה - נראה שגם כשהמאבד לא יודע על האבידה, אך ברור שכשידע עליה הוא יתייאש מייד ולא יחפש אותה, לא תהיה חובת השבה. במקרה כזה כלל לא תהיה תביעה עתידית של הבעלים ולכן כבר מראש אין כאן אבידה וניתן להגדיר את המצב כייאוש (כשיטת רבא).
על פי ההבנה הראשונה – יש חובה להשיב כל אבידה כל עוד לא נוצר הפטור הצדדי של ייאוש. ממילא, כל עוד לא מתרחש הייאוש בפועל, לא נחשיב זאת כייאוש, למרות שברור שהבעלים לא יחפשו אחריה בעתיד (כשיטת אביי). ניתן, אם כן, לומר שהסוגייא הכריעה כאביי בשל הלימוד וההבנה הספציפית באבידה, אך המחלוקת הכללית בין אביי לרבא בכל התורה לא הוכרעה.
[1] אוכלין מקבלין טומאה רק אם הם נרטבו מאחד מ- 7 המשקים, בתנאי שניחא לבעלים שהם נרטבו.