שני פנים במקדש
הרמב"ם בהל מלכים, פרק א הלכה א, כותב:
"שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ... ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה".
הלחם משנה על אתר מקשה מדוע מביא הרמב"ם את הפסוק לשכנו תדרשו ולא את הפסוק "ועשו לי מקדש", בו משתמש הרמב"ם בהלכות בית הבחירה. שם, בפרק א הלכה א כותב הרמב"ם - "מצוות עשה לעשות בית לה... שנאמר ועשו לי מקדש".
הגאון הרב יוסף דב הלוי סולובייציק זצ"ל (קובץ חידושי תורה לגר"מ ולגרי"ד, עמוד קלה) תירץ את קושיית הלח"מ, וחידש אגב תירוצו יסוד חשוב ביותר בדיני המקדש. הגרי"ד הקשה, כיצד יכל הרמב"ם לכתוב כי מצות בניין המקדש תלויה בכניסה לארץ, והלא בנו משכן במדבר!
מכך הוכיח הגרי"ד, כי ישנן למעשה שתי הלכות נפרדות המתקיימות על ידי בניית בית המקדש בהר הבית. האחת היא הקמת בית להקרבת קורבנות, שעליו נאמר ועשו לי מקדש, והשניה הוא בניית בית במקום אשר בו בחר ה, ועליה נאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה. לשם הנוחות, נקרא לפן הראשון מקדש, ואילו לפן השני - בית הבחירה.
נבחן מספר הלכות אשר בהן באה לידי ביטוי הבחנה זו, ולבסוף ננסה לתת הסבר רעיוני משלנו למשמעות החילוק.
עליה לרגל
בדברים, פרק טז, פסוק טז, נאמר:
"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה אלוקיך במקום אשר יבחר...".
הרמב"ן, בפירושו על התורה, בפסוק יא, מתלבט האם משמעות הפסוק היא שאין מצוות עליה לרגל אלא במקדש ולא במשכן. מסתבר כי ביאור ההתלבטות הוא האם עיקר העלייה לרגל הוא עבור הקרבת הקורבנות, שאז היא הלכה בהלכות בית המקדש, או שהעלייה לרגל היא דווקא למקום אשר בחר ה, שאז היא הלכה בהלכות בית הבחירה, ושייכת רק במקום הנבחר.
והנה, לגבי הקרבת ביכורים, הספרי (כי תבא, ב) כותב בפירוש שיש לעלות להבאת ביכורים גם בשילה, והרמב"ן שם מצטט אותו. ייתכן כי הרמב"ן סבר שיש לחלק בין הבאת ביכורים, שם נאמר בפירוש כי ההליכה היא על מנת להביא את הביכורים - "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה...", בעוד שלגבי עליה לרגל נאמר באופן עצמאי ש"יעלה כל זכורך", אלא שאם האדם כבר עולה - "לא יראו פני ריקם". ועל כן עלייה לרגל היא הלכה בהלכות בית הבחירה, בעוד שהבאת הביכורים היא הלכה בהלכות בית המקדש.
איסור הקרבה בבמות
מעת הכניסה לארץ, ועד הקמת המקדש בירושלים, הייתה מותרת ההקרבה בבמות. זאת, למעט התקופה בה היה קיים המשכן בשילה, שאז נאסרו הבמות. אלא שישנו הבדל בעניין זה בין שילה לבין בית המקדש - משחרב שילה חזרו הבמות והותרו, ואילו משחרב המקדש נותרו הבמות אסורות. יש להבין מדוע.
הסבר אפשרי אחד הוא, שבניגוד לשילה, שם עם ההחרבה בטלה הקדושה, קדושת המקדש נותרת גם לאחר החורבן, וקדושה זו היא האוסרת הקרבה במקום אחר. אלא שכידוע, ישנה מחלוקת האם קדושה זו קיימת אף לאחר החורבן (האם קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבא). התוס במגילה (י. ד"ה ומאי) כותב בשם הר"ר חיים שאף למ"ד שקדושת המקדש בטלה לאחר החורבן, מכל מקום לא ניתן להקריב בבמות. ואם כן צריך למצוא הסבר אחר[1].
נראה כי יש להסביר זאת על פי ביאורינו. המשכן בשילה היווה מקדש, ועל כן נאסרו הבמות[2]. אמנם, חשיבותו של מקדש הוא בהקרבת הקורבנות שבו, ומעת שנחרב ונפסקה ההקרבה, בטלה חשיבותו והבמות שבו והותרו. חשיבות בית הבחירה לעומתו הוא בהיותו המקום אשר בחר ה. ומעת שנתגלה מהו אותו מקום, כל שאר המקומות נאסרו, שהרי חשיבות המקום לא בטלה עם חורבנו, אף למ"ד שקדושתו בטלה.
קורבנות וגילוי שכינה
מהי משמעותו הרעיונית של חילוק זה בין מקדש לבית הבחירה?
המקדש משמש כמקום לתפילה. אדם שרוצה להתקרב אל הקדוש ברוך הוא מגיע אל המקדש, מקריב את קורבנו, ומבטא את רחשי ליבו כלפי הא-ל. המעיין בתפילתו של שלמה עם חניכת המקדש, בפרק ח במלכים, ימצא כי זהו ייעודו של המקדש כפי שמתארו שלמה - מקום בו יכולים האדם והעם לשפוך תחינתם לפני ה.
אך למקדש ישנו גם פן נוסף. לא רק מקום בו ישראל מתפללים אל ה, אלא גם מקום בו ה מכריז על השראת שכינתו בישראל. בית המקדש היה המקום בו ירדה אש מן השמיים ואכלה את קורבנות העם, המקום בו הכהן הגדול היה שואל את הקב"ה שאלות מעשיות בחיי העם, ונענה מן השמיים, על ידי האורים ותומים. העלייה לרגל לא הייתה לשם תפילה והקרבה בלבד, אלא שהתפילה וההקרבה היו חלק מתהליך רחב יותר - מפגש עם הא-ל כפי שבחר להתגלות בעולם. כפי שאומרים חז"ל "עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל" (מנחות פו:).
פן שני זה, לא יכול להיות בכל מקום. הקב"ה בחר לצמצם את התגלותו, ולשכן את שמו דווקא במקום מסוים. כנובע משמו, מעלתו של בית הבחירה אינה נובעת מהקדשתו על ידי האדם, כמו המקדש, אלא מבחירתו על ידי הקב"ה. בעוד שאת בית המקדש יש לעשות - "ועשו לי מקדש", את בית הבחירה יש לדרוש "לשכנו תדרשו ובאת שמה". ואכן, שלמה לא מציין פן זה בפני כל העם, אלא מזכיר אותו בתפילתו האישית קודם לכן, עת שכן ענן ה על המשכן ונתגלה כי "מלא כבוד ה את בית ה. אז אמר שלמה - ה אמר לשכון בערפל"[3].
[1] הרב קאלישר הבין כי לדעת הראב"ד אכן הותרו הבמות אחר החורבן. כלומר, מותר כיום להקריב בבמות. אך גם הוא מודה כי שאר הפוסקים חולקים על כך, וגם ביאורו של הרב קאלישר בראב"ד אינו מוסכם בין האחרונים.
[2] עד המשכן בשילה הן לא נאסרו אף שהיה משכן בגלגל ובמקומות אחרים, מכיוון שתנאי באיסור הבמות היה הגעה אל המנוחה, ושילה נחשב מנוחה.
[3] אמנם, וודאי שגם במשכן הייתה השראת שכינה. אך שם, כאמור, היא נבעה מעבודת האדם בלבד, והייתה ברמה נמוכה מאשר במקדש, שם עם עבודת האדם השתלבה גם עובדת היות המקום נבחר.