תופעת הזמרים החוזרים בתשובה עדיין טרייה יחסית, אבל כבר אפשר לזהות הבדלים בין הצרכנים שלה. בין מעריצי אביתר בנאי, למשל, יש את אלה ששומעים רק את שני הדיסקים האחרונים, ויש את אלה שנמשכים דווקא לשירים שמלפני החזרה בתשובה. כשמדובר בתנאים ואמוראים שחוזרים בתשובה, להבדיל, רוב המידע שיש לנו עליהם נוגע לתקופה שבה כבר היו עמוק בעולם התורה, אבל לעתים נדירות אנו שומעים גם על הגלגול הקודם שלהם. זה מעניין, זה מרתק, השאלה היא למה חשוב לגמרא לספר על זה.
הגמרא מספרת סיפור על ריש לקיש, שלפחות לפי חלק מהפרשנים שייך לקריירה שלו בתור ראש מאפיה. מלבד העובדה שהרקע הקודם של ריש לקיש - בטרם חזר בתשובה - נשמע מפוקפק מעט, גם הסיפור נשמע כמו סיפור עם נטול משמעות רוחנית.
אחד נגד כנופיית פראים
"ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי. שקל בהדיה חייתא וגלגלתא, אמר: גמירי דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדי ליה, כי היכי דליחול אדמיה. יומא בתרא אמרו ליה: מאי ניחא לך? אמר להו: בעינא אקמטינכו ואותבינכו, וכל חד מינייכו אמחי' חייתא ופלגא. קמטינהו ואותבינהו כל חד מינייהו. כד מחייה חד חייתא נפק נשמתיה; חרקיניה לשיניה. אמר ליה: אחוכי קא מחייכת בי? אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא! קטלינהו כולהו, נפק ואתא.
יתיב קאכיל ושתי. אמרה ליה ברתיה: לא בעית מידי למזגא עליה? אמר לה: בתי, כריסי כרי. כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא. קרא אנפשיה (תהילים מט-יא): ועזבו לאחרים חילם." (גיטין מז ע"א)
בתור אגדה עממית, זה סיפור לא רע. אדם מוכר את עצמו לחבורת גלדיאטורים, שלכאורה אמורים בשלב כלשהו לחסל אותו, אבל יש לו תכנית: ביום שבו אמורים להרוג אותו, הוא מבקש בתור בקשה אחרונה לתת לכל אחד מהם מכה וחצי. הם בתמימותם מאפשרים לו, מבלי לדעת שהוא לא רק גאון, אלא גם ובעיקר בריון. הוא גומר כל אחד מהם במכה אחת. אפשר לחייך כאן למראה הגיבור שניצח את כנופיית הפראים, מעין עליבבא מול ארבעים השודדים, אבל לסיפור יש עוד שלב: ריש לקיש אוכל ושותה, אולי נהנה מרכושם של האנשים שחיסל, ובתו שואלת אותו מה עם תכנית חיסכון. אל תאכל הכל, היא אומרת לו, תשאיר לפחות כרית לישון עליה. תשובתו היא שהכרס שלו יכולה לשמש בתור כרית. לבסוף הוא אינו זוכה ליהנות מכל רכושו, משאיר אחריו קב של כרכום ונאנח. כאן לראשונה מופיע באגדה העממית פסוק מהתנ"ך: "ועזבו לאחרים חילם".
אם יש משמעות לסיפור, לכאורה קשה יהיה למצוא אותה. למה שאדם נורמלי ימכור את עצמו לכנופיה כזאת? ומה לומדים על דמותו של ריש לקיש חוץ מיכולותיו בתור בריון? ננסה להבין את האגדה בעזרת שתי פעולות שהעיקרון שלהן אחד: הרחבת המבט להקשר של האגדה בתלמוד, והרחבת המבט להקשר של הפסוק בתהלים.
תופעה של השתעבדות עצמית
האגדה מובאת אגב משנה העוסקת באדם שמוכר את עצמו לגויים. זו תוצאה עגומה של מצב כלכלי קשה, היו אנשים שוויתרו על כל עתידם כדי שיהיה להם מה לאכול בטווח הקרוב (תופעה שלדאבוננו זוכה גם לגרסאות מודרניות קשות). לפני האגדה מובא מקרה של אדם שמכר את עצמו לגלדיאטורים והתחרט, אך חכמים לא הסכימו לפדות אותו (מתוך ראייה רחבה, שאנשים יימנעו מלמכור את עצמם). על רקע זה בא סיפורו של ריש לקיש, שמכר את עצמו לגויים והרוויח מזה.
הפסוק לקוח ממזמור מט בתהלים, שנהוג לומר בבית האבל. זהו מזמור שעוסק בגלגל החיים וגורלו האכזר של האדם. "אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי׃ לָמָּה אִירָא בִּימֵי עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי׃ הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ... כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם... אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה... כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ..."
אופיו של המזמור מצד אחד יהודי-אמוני ("א-להים יפדה נפשי") ומצד שני אוניברסלי, מדבר על הגורל המשותף לכל בני האדם. הפתיחה שלו מודיעה כי זהו שיר הגות, ועל כן הוא כתוב כ"משל" ו"חידה". אגדה שהשורה התחתונה שלה לקוחה ממזמור כזה, אמורה להתקשר למסר של המוות שפוקד כל אדם באשר הוא, בין חכם ובין כסיל, ולא נופתע אם היא תנוסח גם היא כמשל וחידה, כעין סיפור עממי.
הרחבת המבט נותנת לנו כבר את הנושאים - מכירת האדם את עצמו והגורל האנושי - וגם את הקונספט, אגדת עם בעלת מוסר השכל. כעת יש להבין מה עמדת האגדה בנושאים אלה ומהו המסר.
השקעה בהווה - מתוך ראיה לטווח ארוך
ראינו שלמעשה לפנינו שני סיפורים, האחד על תקופה נקודתית של ריש לקיש אצל הלודים, והשני על תקופה ממושכת שהסתיימה סמוך לפטירתו של ריש לקיש. לשני הסיפורים מרכיב משותף בולט, וזהו הסיום שלהם - בשניהם מישהו מת בסוף. כל אחד מהלודים מת - ומחייך; ריש לקיש עומד למות - ונאנח. נציין שריש לקיש עצמו היה אמור כביכול למות בסוף השלב הראשון, אך הוא הצליח להציל את חייו ולדאוג שאחרים ימותו במקומו. למעשה, בשני הסיפורים המוות נמצא ברקע לכל אורך הדרך: ריש לקיש מתכנן מראש את היום שבו יגיע זמנו למות, אז יבצע את תכניתו להכות את האדונים שלו; בהמשך הוא מתעלם מאחרית ימיו ומוציא את כל כספו על אכילה ושתייה בהווה, עד שלבסוף נפטר לפני שהספיק ליהנות מכל מה שיש לו. בכל זאת הוא השאיר את חילו לאחרים.
כמו במזמור התהלים, ההווה והעתיד, הטווח הקרוב והרחוק, החיים והמוות, עומדים זה מול זה. את החשיבה לטווח הקרוב מייצגים אנשים שמוכרים את עצמם, וגם הלודים עצמם שמאמינים כי אפשר לכפר על הריגת אדם באמצעות הנאה רגעית שהוא משיג ביומו האחרון. והיכן בדיוק ממוקם ריש לקיש? נראה שבסיפור הראשון יש לו תכניות לעתיד, ואילו בסיפור השני הוא חי את העכשיו. למעשה כבר בסיפור הראשון יש ניגודיות, כי ריש לקיש החושב קדימה מוכר את עצמו ללודים, וכבר אמרנו שהשתעבדות לגויים הייתה מפלטם של אנשים שלא הייתה להם דרך להחיות את נפשם מהיום למחר. אז על מה מביט ריש לקיש, על היממה הקרובה או על יומו האחרון?
נראה שריש לקיש מציב אלטרנטיבה מתוחכמת ומורכבת למוכרים את עצמם לגויים. אמת, אלה ששיעבדו את עצמם חשבו על היום הבא, וחלקם הצטערו לאחר מכן כשגילו לאיזה גיהנום נקלעו. אבל ריש לקיש מוכר את עצמו מתוך ידיעה איך ישחרר את עצמו. תכניתו מבוססת על העובדה שבאמת אין הוא מוכר את עצמו - הוא משעבד לכאורה את חירותו ואת יכולת העבודה שלו, אבל על גופו רק הוא אדון. הידיים שלו עדיין ברשותו, והוא יכול להשתמש בהן כדי להכות את מי שירצה. ריש לקיש נראה כחושב על הטווח הקרוב, אבל כיוון שהוא יכול לסמוך על הגוף שלו, עתידו מובטח לו. ריש לקיש ממשיך באותו קו גם בחלק הבא של הסיפור: אכילתו נראית כנהנתנות ושקיעה בהווה, אך הוא טוען כי הכרס שלו משמשת אותו. כפי שהוא כבר הוכיח לנו, הנכס הגדול של האדם בכלל ושל ריש לקיש בפרט הוא גופו. אם הוא מזין את גופו בהווה, יש לו עתיד.
גם מר עולם אינו חסין מפני המוות
זו גישה מופלאה, אך לא שלמה. היא מחזיקה מעמד לאורך כל חייו של ריש לקיש, עד לשלב שבו גופו מאכזב אותו - יום המיתה. הגוף הגן עליו ממיתה בידי הלודים, אך ממוות טבעי גם הגוף החזק בעולם לא יוכל להינצל. פתאום, אולי, מתברר שדווקא בדרכם של הלודים היה בדל של היגיון: אם ממילא לעולם לא תממש את שאיפותיך מהעולם הזה, כבר עדיף למות עם חיוך.
שלוש מדרגות ביחס בין ההווה לעתיד. יש מי שראייתו צרה עד כדי שעבוד עצמו לגויים ואף לפושעים מסוכנים; יש מי שחי בהווה מתוך מחשבה קדימה, ומתכנן כיצד בעזרת ההווה יתקיים לאורך זמן; אך באמת כל מה שאדם ישיג בעולם הזה יוכל לעזור רק לטווח המוגבל, וגם הגוף החזק והמבוסס ביותר יאבד בשלב כלשהו. מי שמכיר את פרק התהלים ישלים את המסר, ויבין שהעולם הזה כשלעצמו מוביל לשאול, והשאיפה היא להתעלות אל מעבר לו: א-להים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה.
מתוך מיזם "אגדה היום"