מרוב שמחה והתרגשות, אף אחד לא שם לב שהכלה בפאניקה איומה. זה התחיל שעתיים לפני כן, כשההינומה שלה נקרעה פתאום. היא כבר חשבה לבטל את כל החתונה או לברוח מהאולם, אבל ברגע האחרון חברה שלה הצליחה לתפור את הקרע הנורא באופן זמני. כמה זמני? "זה יחזיק משהו כמו שעתיים, לדעתי".
החופה הייתה אמורה להתחיל חצי שעה לפני כן. איך קרה שהכל התעכב? אולי בגלל ההמתנה הממושכת לרב משה שהיה תקוע בפקקים ובושש להגיע, אולי אפילו - לא נעים להגיד - החתן הוא זה שמשך את ההתוועדות שלו יותר מדי, וגם צעד די לאט לחופה. מכל מקום, עברו שעתיים, והכלה הרגישה שהתפירה לא תשרוד עוד זמן רב. ברוכים הבאים, לכבות פלאפונים, אשר אסר לנו את הארוסות, הרי את מקודשת, בהקראת הכתובה מכובד דוד החתן. זה היה יכול להיגמר בשלום, לולא החתן הביט בדודו והנהן בראשו, כאומר 'כן, אפשר, זרום עם זה'. 'אנו קוראים בפרשתנו על מעמד הר סיני,' פצח הדוד בנאום קולח, 'ובניית בית בישראל היא ממש כמו....'
הדוד לא הספיק לסיים את המשפט. ההינומה קרסה, ועמה הכלה קרסה ארצה.
ככה אנחנו נראים
"אמר עולא: עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: מאי קרא? 'עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו'" (גיטין לו ע"ב).
שני משלים מתארים את חטא העגל. הראשון הוא רדיקלי, בוטה, קשה לדמיין את המשל וגם קשה לעמוד באמירה הקשה של הנמשל. אולי בגלל זה בא המשל השני ומרכך את התמונה: במקום כלה מזנה, הוא מדבר על כלה שהבושם שלה איבד את האפקט שלו. אמנם לפי הפשט, "נרדי נתן ריחו" משמעו שהבושם הפיץ את ריחו הטוב; אולם לפי הפירוש הדרשני, הריח הטוב נדף ונדף עד שהתנדף לחלוטין, וכלום לא נשאר ממנו. באמצע החופה, ועוד חופתו של המלך, הכלה נשארה ללא בושם. מה גרם למחדל? אולי שימוש יתר בבשמים, ואולי זה פשוט עניין של זמן. הנמשל הוא כמובן עם ישראל, שמוצא את עצמו, אחרי ארבעים יום שבהם היה מבושם במדרגה רוחנית עליונה, ללא שום רושם ממעמד הר סיני. אולי מפני שנסחף קצת עם האקסטזה הרוחנית, ואולי פשוט בגלל הזמן הרב שעבר בינתיים, הוא מאבד את כל ההשפעה המרוממת של מתן תורה.
הגמרא אינה מסיימת בזה. רבא שומע את המשל, וחשוב לו לחדד: "ועדיין חביבותא היא גבן, דכתיב 'נתן' ולא כתיב 'הסריח'". אולי לא נכון לומר שהשמלה נקרעה, זהו מצב נייטרלי: הבושם איבד את השפעתו החיובית, אבל גם לא הפיץ ריח איום ונורא. הכלה נשארה כמו שהיא, במצבה הטבעי והאותנטי. עד כה עם ישראל נהנה מבושם מיוחד ויוצא דופן, הוא הוקפץ אל הרבה מעבר למדרגתו עד כדי יכולת לשמוע את קול ה', ובחטא העגל הוא איבד את המעלה היתרה שלו - וחזר למקום הנורמלי שבו היה לפני כן. אמנם המשל הראשון זועק יותר מזה: עם ישראל נהיו גרועים יותר מעם נורמלי, הם עבדו עבודה זרה! אבל לפי המשל המרוכך יותר, עבודה זרה היא המצב הנורמלי של עם בעולם פגאני. כאלה אנחנו: כשאנחנו לא עומדים מול האש הגדולה של מתן תורה, אנחנו חוטאים כמו כולם. המדרגה הגבוהה הייתה מעין קסם חד פעמי, עם תאריך תפוגה: אחרי שהאורלוגין צלצל שתים עשרה, הנסיך התמהמה בנשף שלו, הקסם התפוגג. סינדרלה חזרה להיות שפחה.
היופי הטבעי של עם ישראל
לא כל אגדה של חז"ל מסתיימת באושר ועושר. לפעמים חכמים מציבים אמירות נוקבות וכואבות, נותנים לנו לצאת מהלימוד עם טעם מריר, ועלינו להתמודד עם האמת כפי שהיא. ובכל זאת, אולי אפשר לנסות להמשיך את המשל צעד אחד קדימה, לדמיין איך ייראה השלב הבא בחתונתה של הכלה שהבושם שלה פסק.
מה יעשה חתן אמתי ברגע כזה? ייקח את כלתו לחדר הייחוד, ינחם אותה, יאמר שלא משנה הבושם אלא מה שהיא באמת. הנסיך ימצא את סינדרלה, ויקבל אותה כמו שהיא, גם אם כבר אין לה שמלת נשף. אדרבה, כשהבושם מתנדף הכלה נמדדת ביופייה הטבעי, האמתי, והקדוש ברוך הוא שיודע ומכיר ביופי הזה - נותן לנו מחדש לוחות שניים. עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, אבל צרור המור דודי לי, בין שדי ילין.
מתוך מיזם "אגדה היום"