סגור

האם להתכופף בפני הרוח?

"אממ... רק דיברנו על... מזג האוויר". למעט במקרים של סופה קיצונית, דיבור על מזג האוויר נועד בדרך כלל להסיט את נושא השיחה. כמה עתיק הטריק הזה? אולי מימי הגמרא

חיים אקשטיין
א בשבט התשעו
,
11 בינואר, 2016 14:58
Shutterstock

Shutterstockצילום: Shutterstock

"אממ... רק דיברנו על... מזג האוויר". למעט במקרים של סופה קיצונית, דיבור על מזג האוויר נועד בדרך כלל להסיט את נושא השיחה. כמה עתיק הטריק הזה? אולי מימי הגמרא.

"רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא עלייהו. אמר חד לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין הוא.אמר ליה אידך: מקמי פלגאה ניקום?!
אדהכי אתא איהו לגבייהו. אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: ברוחות. אמר להו: הכי אמר רב חנן בר רבא אמר רב: ארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת..." (גיטין לא ע"ב)

[תרגום חופשי: רב הונא ורב חסדא היו יושבים, עבר לידם גניבא (חכם בבלי שבין השאר פעל נגד אנשי השלטון). אמר אחד לחברו: נקום מפניו, שבן תורה הוא. אמר לו חברו: מפני איש מחלוקת נקום?! בינתיים בא הוא אליהם. אמר להם: במה אתם עוסקים? אמרו לו: בענייני רוחות. אמר להם: כך אמר רב חנן בר רבא בשם רב: ארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן; ולולא הרוח הצפונית, לא היה העולם מחזיק מעמד אפילו שעה אחת.]

שני גדולי יהדות בבל, רב הונא ורב חסדא, זיהו מקילומטר את האדם שמתקרב אליהם. תלמיד חכם, אבל כזה שמסרב להיכנס למסגרת הקלאסית והממוסדת של כל האמוראים. יש שרואים בו דמות מתסיסה, מרדנית, האופוזיציה הלוחמת של ראש הגולה - שלפעמים לוחמת יותר מדי. באותה תקופה לא היה צריך להתראיין לעיתונות כדי להביע דעה על דמות ציבורית, המבחן היה ברגע שנפגשים במקרה: מי יקום מפני מי? האם החכמים יקומו מפני גניבא ובזאת יתנו לו לגיטימציה, או לא יקומו ויפגינו את הסתייגותם מדרכו?

גם גניבא זיהה את רב הונא ורב חסדא מקילומטר, וסביר שהוא קלט גם את ההתלחשות ביניהם. עוד בטרם הכריעו אם לקום - אולי כדרכו של דיון בין אמוראים, שמסתיים לפעמים בתיקו - הוא כבר הגיע אליהם, וביקש לדעת על מה ועל מי דיברו. הם השיבו: "על מזג האוויר", או בלשון הגמרא: "רוחות".

האם זה אכן היה ניסיון של שני החכמים להתחמק? או שאולי הם באמת דיברו לפני כן בענייני רוחות?

מטאורולוגיה, מיסטיקה או פוליטיקה?

את נושא הרוחות, שגניבא מצטרף אליו אך כלל לא בטוח שרב הונא ורב חסדא אכן עסקו בו, אפשר לקחת לשלושה כיוונים:

ייתכן שהנושא הוא אכן מזג האוויר. בסוגיות אחרות העיסוק ברוחות נוגע במציאות החיים, שבעולם העתיק היה תלויה בהרבה בכיוון הרוח ובעוצמתה, בפרט בעולם החקלאי. ניתן להבין שעניינן של סוגיות כאלו הוא מטאורולוגיה, אבל אם זה כל העניין, אולי אפשר לסגור את הגמרא ולהסתפק בדני רופ.
ייתכן שהסוגיה היא בכלל קבלית. העיסוק במישור הפיזי הוא רק לבוש למישור המטאפיזי, והרוחות בסוגיה שלנו (ובסוגיות האחרות שהזכרנו) הן שמות קוד לכוחות עליונים ויסודות עמוקים. אם זה כל העניין, אפשר במלוא הענווה לסגור את הגמרא ולהודות שאין לנו עסק בנסתרות.

גם אם אחת משתי האפשרויות או שתיהן גם יחד נכונות, תיתכן אפשרות נוספת על גביהן. היא עולה מהעובדה שמיד אחרי סיפור זה, מובא סיפור דומה מאוד:

רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי, הוה חליף ואזיל רב נחמן בר יעקב דיתיב בגוהרקא דדהבא ופריס עליה סרבלא דכרתי. רבא אזל לגביה, רב נחמן בר יצחק לא אזל לגביה, אמר: דלמא מאינשי דבי ריש גלותא נינהו; רבא צריך להו, אנא לא צריכנא להו. כדחזא דרב נחמן בר יעקב הוה, אזיל לגביה. גלי לדרעיה, אמר: שדיא נשיב.

[רבא ורב נחמן בר יצחק היו יושבים, עבר לידם רב נחמן בר יעקב, כשהוא יושב בשידה של זהב ופרוס עליו בגד כרתי. רבא הלך אליו, רב נחמן בר יעקב לא הלך אליו, אמר: שמא מאנשי ריש גלותא הוא. משראה שזהו רב נחמן בר יעקב, הלך אליו. חשף רב נחמן בר יעקב את זרועו (מחמת הרוח החמה) ואמר: השד נושב.]

המבנה של שני הסיפורים כמעט זהה: שני חכמים מתווכחים אם לכבד דמות בעלת שיוך פוליטי מסוים, ולבסוף הם פוגשים בו ושומעים ממנו אמירה על רוחות. אלא שהמקרים הפוכים: גניבא, המתנגד לשלטון, עוסק ברוח הצפונית שמצילה את העולם, ורב נחמן המקושר לשלטון עוסק ברוח המזיקה כשד. קשה לומר שזה מקרי.

העולם היציב ורוח המרד

עסקנו ברוחות, אומרים רב הונא ורב חסדא, ורומזים לגניבא שהוא בעצמו מעין רוח. רוח סערה, רוח מרד, רוח פרצים. אנו יושבים ואתה נושב, אנו נטועים בעולם הממוסד ואתה פורץ ושובר מוסכמות. לא רק על גניבא אפשר לומר זאת, אלא גם על השלטון עצמו; "רוח המושל" (קהלת י ד) גם היא כוח חזק, בלתי צפוי, חיצוני לעולם התורה היציב ומסוגל לערער אותו. איש הממשל מודה בהיותו סוג של רוח, ומודה בכוחה השלילי של הרוח. לעומתו, גניבא אומר שהוא רוח - אבל רוח חיונית לעולם. הוא נושב רק כדי להוות קונטרה לכוח השלטון, שלא יחריב את העולם.

החכמים, בשני הסיפורים, מתווכחים ביניהם איך להגיב לרוחות הסערה המנשבות בעולם. לעמוד או להמשיך לשבת באותו מקום, לכבד או להתעלם. הם יכולים לשבת בעולם היציב, הקבוע, האיתן, להגן עליו מפני כל ערעור קל מבחוץ; והם יכולים גם לתת לכוחות השולטים בעולם - אלה השולטים בפועל ואלה הפועלים נגד השלטון - לטלטל אותם, לאתגר אותם, אולי להשפיע במידה מסוימת על עולמם. המחלוקת הזאת לא הוכרעה, והיא תמשיך להדהד בבתי המדרש בכל הדורות, אבל בינתיים גם ל"רוחות" עצמן יש מה להגיד: האנשים הפועלים במישור הפוליטי והחברתי מודעים לתנודות שהם יוצרים, מכירים בקושי שהם מביאים לעולם, ויודעים גם שהם צריכים לחולל את כל התנודות והסערות הללו. העולם אינו יכול להישאר יבש, דברים חייבים לזוז.

אותם יסודות יכולים להופיע במישורים שונים - במישור הטבעי, הקבלי, הפוליטי וגם במישורים אחרים. לכל אחד יש עולם יציב ורוחות שמנסות לזעזע אותו. מצב בטחוני, תרבות חדשה, חילופי בוסים בעבודה, שפעת, הרבה גורמים מאיימים לשבש הרבה תחומים בחיינו. לפעמים אפשר לסגור את החלון ולהינצל ממנה, ולפעמים צריך להיכנע מפניה, ואפילו לכבד אותה. אחרי הכל, היא רק שליחה של א-להי הרוחות.

מתוך מיזם "אגדה היום"

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

המח"ט הנכנס צילום: רועי חדי

מרגש: טקס חילופי מג"דים בקבר יוסף

קרא עוד