שלושה עשר העיקרים - הקדמה

במשך הדורות בררו ובארו רז"ל את אמונת ישראל ועמדו על העיקרים העומדים ביסודה ובשורשה. דומה כי נקודת מבטם השונה על מהותם של העיקרים, יעודם והמשקל שנתנו לכל עיקר, היוו יסוד למחלוקת בהקשר להגדרתם ולמניינם, והיו לנקודת מבחן למצוה אשר נכללה בהם, כפי שנראה להלן. וזה החילונו והשי"ת יהיה בעזרנו.

הראשון שמצאתי כי ניסח והגדיר את מושג העיקרים הינו רבנו חננאל בספר שמות פרק יד (במהדורת שעוועל עמ' כח), שכתב כי האמונה מחולקת לארבעה חלקים

א. אמונה בד'
ב. אמונה בנביאים
ג. אמונה בעולם הבא
ד. אמונה בביאת גואל

וכתב כי המאמין בכך יש לו זכויות הרבה, וזוכה לגן עדן ולחיי עולם הבא ולגאולה, ומי שלא משיג כן - ד' משלם עונשו ואינו זוכה לחיים. ניכר שסיווג את העיקרים כתנאים הכרחיים לשלמותו של האדם ויכולתו להגיע לשכר הנכסף ולא כעיקרי היהדות.

הרמב"ם בפירוש המשניות בפרק חלק בסנהדרין העמיד משנה סדורה וברורה בהרחבה רבה, וקבע כי עיקרי אמונת תורתנו הם י"ג. עיקרים אלו הינם הבסיס והיסוד להכנס לכלל ישראל, והכופר בהם יצא מן הכלל וכופר בעיקר, והינו 'מין, אפיקורוס וקוצץ בנטיעות[1]' ואין לו חלק לעוה"ב כנאמר בסנהדרין בדף צ ע"א, ומנויים בנוסח הנדפס בסדורים בסוף תפילת שחרית[2] על יסוד דברי הרמב"ם:

א. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג[3] לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים.
ב. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא יָחִיד וְאֵין יְחִידוּת כָּמוֹהוּ בְּשׁוּם פָּנִים. וְהוּא לְבַדּוֹ אֱלהֵינוּ. הָיָה הוֶה וְיִהְיֶה.
ג. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף. וְלא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל.
ד. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן.
ה. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל. וְאֵין לְזוּלָתוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל.
ו. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁכָּל דִּבְרֵי נְבִיאִים אֱמֶת.
ז. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁנְּבוּאַת משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיְתָה אֲמִתִּית. וְשֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּבִיאִים[4]. לַקּוֹדְמִים לְפָנָיו וְלַבָּאִים אַחֲרָיו.
ח. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַמְּצוּיָה עַתָּה בְיָדֵינוּ הִיא הַנְּתוּנָה לְמשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
ט. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁזּאת הַתּוֹרָה לא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.
י. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ יוֹדֵעַ כָּל מַעֲשֵׂה בְנֵי אָדָם וְכָל מַחְשְׁבוֹתָם. שֶׁנֶּאֱמַר. הַיּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם.
יא. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ גּוֹמֵל טוֹב לְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו וּמַעֲנִישׁ לְעוֹבְרֵי מִצְוֹתָיו.
יב. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ. עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא.
יג. אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁתִּהְיֶה תְּחִיַּת הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיַעֲלֶה רָצוֹן מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים.

יעוד ותכלית האדם מפורט בשמונה פרקים לרמב"ם פרק ה: 'ראוי לאדם להעביד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי שהקדמנו בפרק אשר לפני זה, ולשים לנגד עיניו תכלית אחת, והיא: השגת ד', יתפאר ויתרומם, כפי יכולת האדם, רצוני לומר: ידיעתו. וישים פעולותיו כולן, תנועותיו ומנוחותיו וכל דיבוריו, מביאים אל זאת התכלית'.

ר' חסדאי קרשקש בספרו אור ד' בהתייחסו לעקרי האמונה באר כי הרבה דיעות יש הכלולות בהגדרת האמונה ומחולקות לשלושה מאפיינים:

א. שורשים - מציאות ד', יחודו, נצחיותו/וקדמותו, שלילת הגשמות.
ב. פינות - ידיעת ד', השגחה, יכולתו, נבואה, בחירה, יש תכלית לתורה.
ג. דעות אמתיות שאינן תלויות במצוות - חידוש העולם, השארות הנפש, גמול ועונש, נבואת משה, נצחיות התורה ולא תשתנה, אורים ותומים, ימות המשיח, תחיית המתים.
ד. אלו שתלויות במצוות - תפילה, ברכת כהנים, תשובה, יוה"כ וארבע פרקי השנה המיועדים לחגים לד'.

הרמח"ל בדעת תבונות ובמאמר העיקרים, ראה בעצם הדביקות בד' וביחודו בהכרה שאין בלתו (קל"ח פתח א), כמושא וכתכלית שאליה מחוייבים אנו להגיע. אך ישנם עיקרי האמונה שאנו מאמינים בהם, ושינה במעט מהרמב"ם בארבעה עיקרים ראשונים: א. מציאות ד'. ב. יחודו. ג. נצחיותו - הקדמות. ד. שלילת הגשמות. ה. חידוש העולם. ו. נבואה. ז. נבואת משה. ח. תורה מן השמים. ט. נצחיות התורה ולא תשתנה. י. השגחה. יא. שכר ועונש. יב. ימות המשיח. יג. תחיית המתים.
עניינם של העיקרים כפי שמביא הרמח"ל הינה אחת - להביא את העולם לשלמותו הטוב המוחלט, שהוא יחוד ד' ואין עוד מלבדו.

מקור מספר העיקרים מובא בשם השל"ה הק'. בשו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן שנו כתב: 'בתפלת רב טביומי המוזכרת בשל"ה שער האותיות אות א דף ס נאמר עם יושר עיקרם שלש עשרה, יע"ש. משמע שקבלה קדמוניות מימי רב טביומי שיש י"ג עקרים'[5]

בספר מגן אבות לרשב"ץ במבוא, בספר העיקרים במאמר ראשון פרקים ג-ד וב'ראש אמנה' לר"י אברבנאל פ"י צמצמו בשיטת הרמב"ם את עקרי היהדות לשלושה:

א. מציאות ד'
ב. תורה מן השמים
ג. שכר ועונש

חלוקה זו נעשתה מתוך ירידה לעומק והבחנה מהותית בין יסודות העיקרים, וזהו העומד ביסוד קביעת שלושה עיקרים אלו - לדעת שני הראשונים (לעיקרים, כל דת אלוקית מחוייבת לעיקרים מסויימים, ותורת משה מאופיינת בעיקרים אלו). בעוד ר"י אברבנאל בפרק י חילק חלוקה חיצונית את העיקרים - שלושה סוגים שהודות להם אנו מאמינים: שלמות המְצַוֶוה, השלימות עצמה ושלמות השכר המיועד

ר' יוסף אלבו במאמר ראשון פרק כו מעלה כי עיקרים אלו מניבים עוד שמונה שורשים:

עיקר א - אחדות ד', שלילת הגשמות, אי יחוסו לזמן, מסולק מחסרונות.
עיקר ב - נבואה, שליחת הנבואה.
עיקר ג - ידיעת ד', השגחה.

וששה ענפים המנויים שם בפרק כג: חידוש העולם יש מאין, נבואת משה, נצחיות התורה שלא תשונה, שלימות אנושית תושג במצוה אחת, תחיית המתים, משיח. וכופר בהן יקרא מין ואין לו חלק לעוה"ב אעפ"י שאינו כופר בתורה

הרשב"ץ עצמו בהקדמה לאוהב משפט ופ"ח צמצם את העיקרים לשניים - חידוש העולם והשגחה.

ר' יצחק עראמה בעקידת יצחק שער סז (דף קנ) העמידם על אחד: 'כי עיקר מה שצריך להתיחד באמיתתו כל בעל דת האלוקית הוא שהאל יתעלה המציא העולם כולו וחידשו... כי באמונה זו יכול לקבל ולקיים כל שאר העיקרים'.

אולם ראשית יש להגדיר איזו מצוה וידיעה האמורה בתורה ושאנו אמונים על קבלתה נחשבת לעיקר, ואיזו ידיעה הינה כסניף וענף הגם שמנויה ונאמרה בתורה, ובחסרונה חסר בתורה?

ובספר העיקרים באר שם באריכות, שעיקר הוא דבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו ואין לו קיום זולתו. דהיינו הוא בסיס לידיעת כל התורה והיהדות, וללא עיקר זה כל קיום התורה והמצוות מתבטל. ללא ההכרה במציאות הבורא א"א לחייב אדם במצוות.

אולם הרמב"ם מנה י"ג עיקרים ונראה כי כוונה אחרת היתה לו בהגדרת העיקרים[6]. ב'ענפים' על ספר העיקרים שם הערה ב באר בדעת הרמב"ם שמנה עיקרים על דעת ההמוני לחזק אמונת תורתנו בלב ההמון, כי בהעדר ידיעות ואמונות אלו יבוא ההמון להכחשת כל התורה. לפי דבריו אלו, עיקר - פירושו, חשוב ורובי עניינים תלויים בו (כדאשכחן בפרק כיצד מברכין כל שהוא עיקר פוטר את הטפלה). וכן בספר 'ראש אמנה' פרק ו: 'י"ג אמונות שהם יסודות ושורשים עצמיים... הנה הם עיקרים, ר"ל אמונות משובחות, עצמיות, עיקריות, גדולות המעלה'.

הרב זצ"ל במאמר העיקרים במאמרי ראיה (עמ' 14) מגדיר את העיקרים: 'תמצית העולה מכל הדעות והרגשות הנטיות ומהלכי החיים שבאור האמונה, שרק חוש גאוני ועבודה רוחנית גדולה מסגלת את האדם לעמוד יפה על אופיה. החיים של כל פרטי הדיעות והאמונות מכונסים בהם, על כן הם מחיים את כל הסכום של האמונות והדיעות' ותכליתם היא להביא מעמד אורגני במערכת הדיעות האמוניות. וביחס לחיבורו של הרמב"ם אומר הרב זצ"ל שם במאמר מיוחד: 'שהציל את מעמד האמונה בכללותו במה שהורה שגם אם נאמר שהתכלית של כל ההויה הוא כולל יותר ממין האדם (לאפוקי מהגישה שרווחה בזמן הקדום, כי האדם במרכז היקום), בכל זאת יש מקום לתורה ולאמונה', גישה זו הנחתה את הרמב"ם בכתבו את המורה נבוכים בביסוס האמונה, כמפורט במאמר שם.

איזו רמת הבנה והשגה נדרשת מאדם ביחס לי"ג עיקרים? האם די בקבלתו אותם או שעליו להבינן על בוריין? נראה כי במדרגה בסיסית נדרשים כל ישראל לקבל ולהאמין במציאות י"ג העיקרים להשתייך לכלל ישראל, ראה הקדמת הרמב"ם לפרק חלק, אלא שעיקר המבוקש והחפץ מהאדם המאמין שיבין וישיג בהכרתו את אמונות אלו. אולם כופר הוא רק מי שלא מאמין בעיקר כלל, ראה מורה נבוכים ח"א פ"נ: 'אינו עניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש כאשר מאמתים אותו...' (וראה בהמשך על כך), וכן הרס"ג בהקדמה לאמונות ודעות פ"ד: 'הוא עניין המצטייר בנפש... וכאשר תצא תמצית העיון יכללנה השכל ויקיפנה ותושג בנפש ותתמזג בה, ונעשה האדם בעל אותה דעה באותו הדבר שהושג לו'. והעיקרים במאמר א פי"ט כתב כי: 'האמונה בדבר, הוא, המצטייר בנפש ציור חזק עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים, אף אם לא יודע דרך האימות בו'. והרב זצ"ל בעולת ראיה א עמ' שלו מגדיר את האמונה: 'לא מצד הידיעה לבדה כ"א מצד מנוחת הנפש הגמורה כשהוא מקבל אותה בקבלה שלימה מבלי שיסתער בו מאומה נגד זה'. ובתחילת מוסר אביך: 'אמתת גדר האמונה, צורתה כמו שהיא מיושבת בנפש... המקובל קיבול טבעי אל הדעת ומרנין ומרחיב ומשמח את הנפש'. ובאר הרצי"ה זצ"ל בהערות לעולת ראיה ח"ב סי' לט שאמנם החכמה תחיה בעליה וסובבת את כל החיים, אולם האמונה היא עצם החיים.

יש ששללו מלחלק בין עיקרים לשאר המצוות ויסודות התורה. בשו"ת רדב"ז חלק א סימן שדמ נשאל על דעתו במנין העיקרים והשיב: 'אין דעתי מסכמת לשום לתורתנו התמימה שום עיקר לפי שכולה עיקר מפי הגבורה וארז"ל כל האומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק א' וכו', וא"כ כל מצוה ומצוה היא עיקר ופנה ויש לך מצוה קלה ויש לה טעם וסוד אשר לא נשיגהו וא"כ איך נאמר שזו טפילה ואחרת היא עיקר... וכן הוא דעתי שהתורה כל פרטיה ודקדוקיה כל א' מהם עיקר ויסוד ופנה והמכחיש אותו נקרא כופר ואין לו חלק לעו"ה'. וכן בשו"ת חתם סופר חלק ב יו"ד סימן שנו ד"ה יקרתו הגיעני כתב: 'ענין הויכוח אם יש י"ג עקרים או ג' כהר"י אלבו, לא ידעתי שום נפקותא כ"א קריאת שם בלבד. ולדעת המקובלים אין כאן עיקר, כי כל קוצים של תורה הם עיקרים מה בין זה לזה"

הגר"ח סולובייצ'יק (מובא בשם קובץ שערי תורה לזכר הגרי"ז) חילק שבחיסרון ידיעה אחת בתורה שלא למד אין בזה חסרון באמונה, ברם באלו העיקרים אף שאדם שגג בלימודו וטועה בהבנתו[7] או לא למד את אותם עיקרים הוי כופר וחסר באמונתו. ולפיכך מנה הרמב"ם את כל האמונות הנדרשות לאדם המאמין. סיוע לדבריו יש להביא מפירושו למשניות סנהדרין פ"י מ"ב: 'השמענו שיסודות האמונה נתקלקלו אצל אלו והיו להם ספקות במקצתם, ולפיכך נדחו מחיי עולם הבא'. וכן שם פי"א מ"ג: 'לפי שכל ההורס יסוד מאותם היסודות שבארתי לך, יצא מכלל תורניים'.

בצמח צבי סי' לט ובגדול שמושה בשער האמונה באר הרצי"ה זצ"ל שכיון שמצב האומה ירד ופחתו זרמי חייה[8], הרי היתה זקוקה לבאור העיקרים, ולא כן היה כאשר רוח האומה היתה חיה ונאמנה. ובראש אמנה פרק כג באר כעניין זה בדעת הרמב"ם שכוונתו בהנחת י"ג עיקרים אלו: 'להישיר האנשים אשר לא העמיקו... ולא שמשו די כל צרכם... ללמד אתם דרך קצרה... באופן שישתלמו כל בני האדם בקבלת אותם האמונות'. וכפי שבאורות עמוד קי מבטא הרב זצ"ל, שבבית שני בהסתלק האור הכללי הגדול והתבלט ונקבע הפן הפרטי, נוצר צורך להנמיך ולהקטין את האידאה האלוקית לאידאה דתית, ולכן היה צריך לפרט את ענייני עולם הבא ושכר ועונש. החזו"א באגרות ח"א אגרת יד ראה בעיקרי הרמב"ם נטיעת וודאות האמונה: 'רב הרגלי לערוך את החיים בוודאות גמורה של י"ג העיקרים שעם ישראל עליהם נטעו, הקנו לי אהבת תורה בלי מצרים'.

בבית אלוקים להמבי"ט בשער היסודות פרק יב מבאר כי כל הי"ג עיקרים רמוזים בתורה ובפרט הארבעה הראשונים: בראשית - מציאות ד' וענין השגחה בו. שמות - קדמותו. ויקרא - אחדותו. במדבר - שלילת הגשמות. ובמשנה תורה - נכללו הד' העיקרים.

השל"ה הק' בשער האותיות אות א קישר בין י"ג העיקרים לי"ג מידות שהקב"ה מנהיג בהן את עולמו.

בעז"ה בהמשך המאמרים נפרט כל עיקר מעיקרי האמונה ומקורו.

* ראשית, כתבתי סיכומי דברים אלו תוך כדי הלימוד ואינני מתיימר לומר כי הקפתי את כל הנושאים, ואכן ראוי לשוב ולהרחיב ולדקדק בהם. שנית ברצוני להודות לכל הרבים שהעירו, הוסיפו ותיקנו. ובאחרית - כנגזרת מהנ"ל, אודה לכל אשר יודיעני את שיעלה בידו להעיר, לדייק ולהרחיב.

[1] לשון הרמב"ם בפרק חלק. בהלכות תשובה פ"ג ה"ז מחלק הרמב"ם בהגדרת מין ואפיקורוס וכופר: 'חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין' - כנגד קבוצת העיקרים הראשונה העוסקת באמונה במציאות הבורא. ובהלכה ח: 'שלשה הן הנקראים אפיקורסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים' - כנגד קבוצת העיקרים השניה העוסקת באמונת הנבואה. 'ושלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה'. ובהלכה ו הגדיר את הקבוצת השלישית: 'אין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים... הכופרים בתחיית המתים'.

[2] איני יודע מה מקורו. ובידוע כי אינו תואם תמיד את נוסחו של הרמב"ם בפירוש המשנה.

[3] בנוסח הספרדי גרסו 'מצוי', וב'איש מצליח' גרס 'נמצא', שכן מצוי מורה על מקרה ונמצא מורה על השגחה.

[4] בנוסח הספרדי מנו זאת כשני עיקרים, וב'איש מצליח' איחדן לאחד, ראה בסוף הסידור ב'לאוקמי גירסא'.

[5] אולם מו"ר הגרי"נ רוזנטל במשנת יעקב ריש יסודי התורה תלה זאת בגירסא, שאצלנו נזכר טביומי בלא 'רב' וסבר כי יתכן ותוקנה תפילה זו אחר הרמב"ם.

[6] הרשב"ץ בספרו אוהב משפט כתב לאחר דין ודברים, כי הרמב"ם נקט לעיקרים את הנאמר בפסוקים במפורש 'ועשה מהן אבות, ואשר לא באו מהפסוקים המפורשים לא מנאם'.

[7] ראה בספר העיקרים בתחילת מאמר א שמשום עיקרון זה מבין כי אין ביאת משיח עיקר שהרי ר' הלל טעה בזאת. ובשו"ת רדב"ז חלק ד סימן קפז חלק על כך: '...ולא מצאתי טעם לפוטרו מן העונש זולת מפני שהוא טועה בעיונו ותקנתו קלקלתו. ולא עדיף האי ממי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד שלא נקרא בשביל זה כופר. והרי הלל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר ח"ו דאם לא כן איך היו אומרים שמועה משמו. והטעם מבואר כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת ואם כן אנוס הוא ופטור'. ראה על כך מאמרי ראיה בפרק להלכות ציבור עמ' 55.

[8] יש לציין שהרמב"ם עסק בכך רק לאחר שקדם לו, להבדיל - יהודה הדסי, קראי ביזנטי שחיבר ספר בשם 'אשכול הכופר' שעסק בעקרי היהדות הקראית, ודעותיו עררו פולמוס ודעות נפסדות ומוטעות חילחלו בציבור. ויתכן כי ראה הרמב"ם צורך להעמיד בכך משנה סדורה בנושא (במסגרת פרשנותו את פרק חלק - רשב"ץ) כפי שנהג באגרת תימן (אמנם קדם לו בהגדרת עיקרים ר' חננאל שנפטר בשנת ד' תתי, 88 שנה קודם שנולד הרמב"ם בשנת ד' תתצח, אם כי הגדרותיו לעיקרים שונות). וכן ר' יוסף אלבו חווה וויכוח במשך שנתיים עם 70 אנשי הכמורה נוצרית בטורטוסה שהונהגו ע"י הכופר יהושע הלורקי, שר"י, שהמיר את דתו והאפיפיור בנדיקטוס, בשנת ה' קעג.