קול תורה ותפילה- קולו של עם ישראל

האמצעי אשר על ידו ניתן להשיג אחדות זו הוא קול תורה ותפילה הוא בסיס קיומו של עם ישראל

"...ואיתא "ויצעקו כו', "תפסו אומנות אבותם" (תנחומא בשלח פרק ט) פירש מורי וזקני ז"ל, כי לא היתה להם הכנה לתפילה מרוב צרה, רק שתפסו מנהג אבותיהם בידיהם כו' ובזה עצמו מתגאין בני ישראל מה שלא נמסר להם הכח, רק שיקבלו כל צרכיהם מה' יתברך, על ידי תפילה וקול תורה. ועבודה זו התפילה, והיא גיאות-של-אמת שנכללת בגיאות הקדוש ברוך הוא. כמאמר "אל יתהלל חכםכו' הגבור כו', כי אם בזאת כו', השכל וידוע אותי" (ירמיהו ט,כג). וזה פירוש "כי גאה גאה" פירוש שגיאות שבאה על ידי גיאות הקדוש ברוך הוא קיימת לעד וכל גיאות שאין בה דבר לשמים, אין לה קיום."
(שפת אמת ש,68ב)

כל יחודו של עם ישראל הוא בתחושת תלות מתמדת בחסדו של ה', ואת התלות הזו הוא מבטא בתפילה ותורה. בתפילה - על ידי הזעקה המתמדת לחסדו של ה' שישרה עלינו. בתורה - על ידי הלימוד מה רצונו מאתנו, ותלותו של רצוננו ברצונו. את הדבר הזה רואה השפת אמת כגאוותן של ישראל.

דבר זה נראה לכאורה מוזר, שהרי תחושת תלות מנוגדת לתחושת גאווה. נראה שהגאווה היא תחושה של כוח, וחסרונו של יצר הגאווה הוא בשעה שהאדם מתגאה בכוח שנתן לו ה' ומשייך אותו לעצמו. שעה שהאדם בוזז את ההישגים לעצמו ומטפח את האנוכיות שלו ומתגאה, זוהי מידה פסולה. על ידי מידת הגאווה האדם מעוות את המציאות האמיתית שכל כוח שיך לה', ומיחס אותו לעצמו. ולכן "כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה" (סוטה ד,עב), כי המתגאה סוגד לאנוכיות שלו.. לעומת זאת בשעה שאנו מייחסים לקדוש ברוך את מידת הגאווה כמו במילים "ה' מלך גאות לבש" (תהילים צג,א), אנו מתכונים לומר שיש פה שיוך של הכוח לבעל הכוח האמיתי, ולא גאווה שקרית.

על גאווה אמיתית זו אומר לנו השפת אמת "שגיאות שבאה על ידי גיאות הקדוש ברוך הוא קיימת לעד וכל גיאות שאין בה דבר לשמים, אין לה קיום". רוצה לומר, בשעה שעובד ה' משייך את הכוח למקורו האמיתי, הוא מקשר את הכוח הארעי למקורו הנצחי, ואז יש לכוח זה גם כן קישור לנצח. אך בשעה שהאדם מקשר לעצמו את הכוח הנתון ברשותו, שזוהי מידת הגאווה האנושית, באותה שעה הוא גוזר על כוחו את גזרת הארעיות- כוח זה לא יישאר בעולם.