לימוד חכמת האמונה

"הישיבה תתפתח במדריגה כל כך גבוהה בתורה וחכמת ישראל, עד אשר עולמנו הישראלי, וגם העולם הנכרי הבלתי ישראלי, ידע שהמקום המיוחד להשיג בירורים מיוסדים, על השאלות היותר עיקריות בחכמת התורה והאמונה, וכל מה שהוא נכלל בחכמת ישראל בתוכן יותר עמוק ורחב ומתענף של המלה הגדולה הזאת, שהמרכז לזה היא הישיבה בירושלים." אגרות הראי"ה ג, קצז .
באגרת לאחיו שאול חנה כותב הראי"ה: "לא ראיתי חכם גדול באמת כי אם מאותם שמשימים עיקר עסקם בתלמוד וראשונים, ללמוד ולחזור כסדרן ממש, ביחוד בראשית ביכורי הילדות" (אגרות ראי"ה ה') ולאחיו שמואל הוא כותב: "שמחתי כי הודעתני מלימודך, אף כי נבהלתי ממה שראיתי שהנך חוזר רק שלש פעמים על תלמודך. דע לך אחי יקירי, כי הנני יודע ועד על פי הנסיון כי אי אפשר כלל לזכות בחזרה של ג' פעמים, ואבקשך מאד אחי יקירי להרגיל עצמך לחזור לכל הפחות עשר פעמים כל פרק קודם שתתחיל פרק אחר. כי אין תועלת כלל בלימוד שנשכח מיד אחר הלימוד" (שם ו). ובמכתב גלוי "לאחינו הצעירים האהובים תופשי התורה היושבים על אדמת הקודש" הוא כותב: "ארבע אמות של הלכה הם היסוד, עיקר כח החיים שהכל עליו נבנה". (שם כז) ולבנו הרצי"ה הוא כותב: "הרגל נא יקירי את עצמך ללמוד ולעיין גם כן לפעמים בדברי ספרי האחרונים בפלפול, כדי שתהיה רגיל בסגנון החידוש שבהלכה כראוי בע"ה ביושר ושכל טוב" (שם מ).
בלימוד ההלכה ושקידתה היה הראי"ה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, בהגיעו לישיבת וולאזין מעידים עליו חבריו: "בערב שבת חנוכה תרמ"ה הגיע הראי"ה לישיבת וולאזין ותהום הישיבה: עלוי נפלא הגיע! בן תשע עשרה היה וכבר היה בקי בש"ס, בטור יורה דעה וחושן משפט" ועוד מספרים עליו בתקופה זו: "היה לומד בגמרא קטנה בשקידה מרובה שמונה עשרה שעות ביממה. אמרו עליו שהיה עובר על ששים דפי גמרא ביום"." ורבי מרדכי מדיניצקי רבה של בוטען כותב: "ורבינו הנצי"ב אמר, אשר רבות בשנים שלא היה בישיבה בחור מצוין בחריפות ובקיאות כמו העלוי הזה". ובשקידתו והתמדתו זו בלימוד ההלכה והפוסקים המשיך הראי"ה עד סוף ימיו, כשעיסוקו המרכזי בשנותיו האחרונות היה כתיבת 'הלכה ברורה' על כל הש"ס ממסכת ברכות עד סוף מסכת נדה.
גם אם ראה הראי"ה בלימוד התלמוד, מפרשיו ופוסקי ההלכה, את העיסוק המרכזי והעיקרי של לומד-התורה, הוא חזר והדגיש פעמים רבות שחובת תלמיד חכם בדורנו היא לדעת גם את כל האוצר הרוחני שבתורה לא במובנו השטחי אלא במובנו העמוק והפנימי הנקנה על ידי יגיעה ותלמוד קבוע. )שם קמט( עוד בשנת תרנ"ט הוא כותב לאחיו שמואל: "לשים לב למוסר ויראת ה' כפי מסת הפנאי, כי זהו עיקר הכל, ואם כי הזמן האפשרי ליחד ללימודים כאלה הוא חלק קטן משעות היום , אבל הוא נושא פרי ברכה אל יתר הפעולות והלימודים, כמו שהמח הוא קטן בשיעורו והוא מטביע צורת ההתאמה, את כל פזורי המחשבה הגדולה של כנסת ישראל". ומכלל לאו אנו שומעים הן שיש צורך להקים מוסד ישיבתי שהעיסוק המרכזי שלו יהיה לימוד וחקר מחשבת האמונה הישראלית, בכל הצדדים שלה כפי שהתגבשו בישראל בדורות שונים ובמצבים מיוחדים, במקצועות מגוונים וסגנונים מחולפים, כשיודעים מראש שכל המכלול הזה הולך למקום אחד - למקור ישראל. ואכן הקמת מוסד ישיבתי כזה קיוה הראי"ה להקים מיד עם בואו לארץ, וכך תיאר את חזונו: "שיהיה קיבוץ קבוע ששם יהיו קבועים בשעור הגון כל הלימודים הנוגעים למוסר ויראת שמים בדרך לימודי תורי, בדרך עיון ושינון בבקיאות וחריפות". והצורך במוסד כזה הוא מפני ש"רק ממוסד כזה נוכל לקוות לקבל תשובות גדולות על המוני השאלות העומדות על הפרק זה ימים רבים, ואולי גם כן דורות, בעניני ישראל וארץ ישראל".
החסרון השני שראה הראי"ה ביחס לומדי התורה לחלק המחשבתי הוא שכל אותם הספרים הנפלאים שהם מלאים תוכן וענין, שגדולי הדורות כל כך התעמקו בהם בחיבורם והפצתם, הם בימינו מונחים בקרן זוית, שלכל היותר מתיחסים אליהם כספרי-טיול שמעיינים בהם בדרך ארעי. בהמשך דבריו שם הוא מביא דוגמאות ל"הספרים הנפלאים" הללו: "למשל ספרי רב סעדיה גאון, הרמב"ם, הכוזרי, חובות הלבבות, העקדה, העיקרים ודומיהם". ומהדוגמאות של הספרים מתקופת הראשונים הוא עובר לדוגמאות מתקופת הביניים: "ראשית חכמה, של"ה, מהר"ל מפראג וכל הדומים להם". ומהם הוא ממשיך לפרט את "ספרי הדורות האחרונים": "ספרי הגר"א ותלמידיו, הגר"ז מלאדי (בעל התניא) וכל בעלי ההסברה שבחסידות וכל הדומים לאלה ולאלה וכל המתילדים מהם. ספרי הרמח""ל, יסוד ושורש העבודה וכיוצא בו" והרשימה אינה מסתיימת כאן אלא ממשיכה ל"כל הספרים הממצעים בין תקופה לתקופה, ומהם עד עבודת בחירי המחברים שבדורנו וכל המתיחסים להם ומסתעפים מהם" - בקיצור כל ספרי המחשבה.
והנה כשאנו מתבוננים במצבם של בתי המדרש שלנו, ביחוד אלו המבקשים ללכת לאור הדרכתו של הראי"ה, ואנו בוחנים עם יד על הלב את חובש בית המדרש שלנו עד כמה הוא מצוי בספרים המנויים לעיל, שהם רק רשימה חלקית מכלל אוצר המחשבה הישראלית לדורותיה, ועד כמה אנו נאמנים לחזונו הרוחני של הראי"ה, מתברר לנו שהמצוי רחוק מאד מהרצוי. מהי הסיבה למחדל הלימודי הזה? אחת הסיבות לזה לפי הראי"ה הוא הפחד המופרז, המאיים על האדם שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו מפני הפחד והחשש שמא ינזק, שמא יביא על עצמו רעה שאין לה כפרה, פחד העושה את האדם לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ומאפס מעשה הוא נופל בכל רע. לתופעה הזו הקדיש הראי"ה מאמר שלם בספרו "עקבי הצאן" בשם "הפחד", ושם הוא קובע: ש"הפחד היותר מזיק הוא הפחד המחשבתי, שהדמיון הכוזב מטיל על החלק היותר עדין והיותר מפואר של המין האנושי".
וההיזק של הפחד המחשבתי הוא משמעותי במיוחד דוקא בעם-ישראל, זה העם הנושא עמו את דגל המחשבה היותר עליונה בעולם. ומאחר והפחד הזה השתלט גם על עמנו על כן "ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת היא הסרת הפחד הדמיוני הרוחני מתוך הלב, להראותו ברור כשמש שאין לו כלל וכלל ממה לפחוד". ועל התופעה הזו קובל הראי"ה ואומר: "אבל למה יירא ישראל? זה העם שהמאור היותר עליון של המחשבה היותר טהורה ויותר רוממה הוא עזו וחוסנו... הוא צריך רק לעלות, רק להשכיל יותר ויותר, במה שכבר קבוע וצבור בפנימיות עצמותו... וכל כמה שתתגדל ותתרחב יותר מחשבתו יכיר יותר את נשמתו והדרת כבודו, עד אשר ירומם וינשא להראות גלוי לכל את אוצר החיים הגנוז בקרבו, עד שיכירו וידעו כל באי עולם כי רוחו הוא רוח ה' ונשמת שדי היא נשמתו".
במאמרו שם מזהה הראי"ה את מקור הפחד בחיי הגלות, "הפחד הרע והפרוע אשר דבק בו כמכה מלפפת ממך ימי הגלות והרדיפות של שונאיו השפלים והרעים" ועל כן בעקבא דמשיחא, בימים שהאורה האלקית היא עומדת אחר כתלנו, אחד הדברים הראשונים שיש לעשות להכשרתה של תקופה זו הוא להסיר מתוך הנפשות את הפחד המופרז והעודף של המחשבה, ובמיוחד מתוך נפשותיהם של היחידים המצוינים, המחוננים בשכל טוב, בכשרון של קדושה וצדק, דוקא הם הנם היותר נלקים בפחד וחולשה. גם בפתיחתו לספר 'אדר היקר' (עמ' יח) עומד הראי"ה על ההבדל הקיים לגבי לימוד המחשבה התורנית בין לומדי התורה בארץ ישראל ללמודיה בארצות הגולה. והוא קורא שם לתלמידי חכמים שבארץ ישראל: שרב לנו רב להיות רק מקבלים מאחינו 'יתבי ארעין דמחשכין' (יושבי ארצות המחשכים), אפילו השפעות רוחניות, שהן שייכות לנו יושבי ארץ ישראל ביחוד ביתר שאת, תחת אשר עלינו מוטלת החובה להיות להם לעזר, להושיט ליושבי הגולה עזרה רוחנית ומעשית כפי מדת יכולתנו, להראות לכולם שהאורה הגדולה בכמותה ואיכותה מצויה דוקא בארץ ישראל. ומסיים שם הראי"ה שדבר זה לא יבוא לנו אלא בהרמת כח המחשבה התורית בלימוד מסודר וקבוע בכל מקצעותיה.
בתור דוגמא משתמש הראי"ה באירוע שאירע בתקופת בית שני, שהיונים גזרו על ישראל לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלקי ישראל. וכנגד פירצת היונים והמתיונים תקנו חז"ל לכתוב שם שמים אפילו בשטרות, דבר שהביא להפרזה עד שמצאו שטר עם שם שמים מוטל באשפה, ואז עשו יום טוב כשבטלו את החובה להזכיר שם שמים בשטרות. מהתקדים הזה מציע הראי"ה: "אנחנו עכשיו לא נכתוב שם שמים בשטרות, אבל על עמודי ספרותינו החיה, ודאי חובתנו כעת לכתוב שם א-ל אלקי ישראל, בספרים, בחוברות, במאמרים, בחזיונות, בשירים, בפירושים, בדרושים ובכל אותם הכלים שהמחשבות נכנסות על ידם לרשות הציבור". את הכישורים לכתיבה זו נוכל לרכוש ע"י הרחבת הלימוד המחשבתי, על ידי ההתענינות בכל תחומי המחשבה שלנו, לקבוע גם בהם מסכת של לימוד מעמיק וקבוע עד נעה גם בו חריפים ובקיאים גדולים וגאונים. ומוסיף שם הראי"ה כי העיסוק הקבוע והמעמיק בחלק המחשבתי של התורה ישפיע לא רק על ידיעותיו והשכלתו של ההוגה, אלא אור המחשבה יישר לנו גם את דרכנו בחיים ובמעשה, והשפעתו תהיה גם על הלימוד ההלכתי-מעשי של התלמוד וההוראה. ההתרגלות לשוטט בהיכל הרעיון, לטייל בין שדרות השיטות השונות שבדרכי תורת המחשבה, הוא יעודד את רוחנו ויעורר בנו כוחות נרדמים ועיפים הקיימים בנו מקוצר רוח, ויביאנו להכיר לעצמנו ולזולתנו את החוסן והעושר הרוחני של כנסת ישראל, את בהירות מחשבתה וקדושת מוסרה.
בלימוד מחשבה האמונה ראה הראי"ה לא רק חשיבות לשלמותו של הפרט הלומד אלא בתועלת לנשמת האומה, "שתשועת הנשמה הכללית של עם ה' כולו היא תלויה באם נקבע לימוד קבוע בכל אותם הספרים היקרים, הראשונים והאחרונים, של חלקי המוסר והיראה, הנגלים והנסתרים, כשנלמד אותם ספר אחר ספר, ולהשתדל לעלות במעלות הסברא והעיון, מתוך לימוד קבוע ומסודר בלא הפסק אפילו יום אחד." והנה בכותבו "ספר אחר ספר" רוצה הראי"ה להדגיש ולהוציא מדעתם של מפוחדים, שלימוד האמונה לא יצלח אם הלימוד יהיה סלקטיבי, בבחירת ספרים או קטעים נבחרים, כשאת השאר מוציאים מתוך האוצר המגוון והעשיר של ספרי האמונה היהודית לדורותיה. כי רק לימוד שיטתי של ספר אחר ספר, תחילה בבקיאות ואח"כ בעיון והעמקה, רק בדרך זו נצליח. וכך כתב הראי"ה במפורש באגרתו לרב יצחק הלוי בעל 'דורות ראשונים', שבישיבה שהוא עומד להקים "אינו מוציא מן הכלל שום צד מכל הצדדים שנמצאו אתנו באוצר הרוחני שבתורה, בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, מן הראשונים ומן האחרונים, בין מן הפלוסופים, בין מן המחקרים, בין מן המקובלים, בין מבעלי האגדה והדרוש, בין מבעלי המוסר והעבודה, שכולם יחד הם לנו מקצוע גדול בתורה שחובה גדולה היא לתלמיד חכם בזמננו לדעת אותם".
ועוד מוסיף שם הראי"ה: שכשם שהעושר של ההלכה משתלם על ידי כל השיטות כולן, בין שהן מוסכמות להלכה ובין שהן דחויות, מפני שרבוי הידיעה והכרת הגוונים המרובים והשונים הם מחכימים את הלומד להיות עושה את עצמו להיות לאדם מקורי, היודע לזרות ולהבר, להכריע ולחדש - כמו כן העושר האגדי, לא במובנו השטחי כי אם במובנו העמוק והפנימי הנקנה על ידי יגיעה ותלמוד קבוע כשהוא מחובר עם קדושה ויראת שמים טהורה, הוא המכשיר את האדם להיות בעצמו איש חי חיים רוחניים וקדושים.