שנים רבות שרנו בלבנו פנימה עם מעט ביטוי מבחוץ את פיוטו של רבי שלמה אלקבץ -"לכה דודי"- ותקענו יתד בין היתר במילים "התעוררי התעוררי". מארת הגלות חסמה אותנו מהאפשרות המעשית "לעלות בחומה" כציבור ונצטווינו שלא למרוד באומות, (כתובות קי"א). יד ה' הייתה בנו לכפר ולתקן על ידי השעבוד לנוכרים ופחדנו כעלה נידף לקום ולעמוד על נפשנו.
הנה באה העת, והאהבה של אבינו שבשמים אלינו הביאה אותנו למצב של "עד שתחפץ", (שיר השירים פ' ב).
או אז, הוליד ה' תקיפות ואומץ בישראל (כבאורו של "מי השילוח") ואין יושבים עוד ב"שב ואל תעשה" אלא מתעוררים להשתתף במהלכה של גאולת ישראל. מי ביותר מודעות למהלך האלוקי ומי בפחות ומי בדימיון של התנגדות ומרידה, וכך, הופכות תפילותיהם של ישראל, דימעותיהם ותכונות הנפש של הקשר לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט - להיות אנרגיה של בנין ותחיית מתים לאומיות מחודשת. "ומאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו".
בדרך זו ניטעו אהלים ונבנו חומות ומגדלים, ומשכנות ישראל (ע"פ ישעיהו נ"ד) פרחו מחדש ובתולת ישראל שבה בתשובה אל עריה (כמבואר בנבואת ירמיהו ל"א) וחזר ונולד מחדש הכח הציבורי של ישראל.
וכל בשר ראו יחדיו את כבוד ה' כאשר ערי יהודה נבנו מחדש וגילו את שיבת השכינה לציון. (על פי ישעיהו מ'). אבל זהו רק השלב הראשון, התשתית שבלעדיה לא יקום ולא יצמח השלב השני. (בהרחבה בספר "קול התור" פרק ב').
והנה במהלך התפתחות התחיה המחודשת, יש כוחות נפשיים מוסריים ורוחניים שמגיע זמנם להתגלות, ועת לחננה כי בא מועד בהופעת התוכן של התשתית ובגילוי המהות של שיבת ציון. כמו מלחמת המפרץ אשר היא זאת אשר שבראש חדש שבט, נזכור ונציין את נסיה הגדולים ואת המבחן שהציבה בפנינו על יכולת (או…) העמידה הנפשית והערכית שלנו. זוהי בעצם מעין נקודת מפנה קיומית.
כאן צריך לבנות אוהלים ברבדים עוד יותר עמוקים שאינם אלא המשך, הצומח מתוך קומת הגאולה שנבנתה עד כה.
המשכן - ובו מתגלות הופעת השכינה בישראל ודרכם לעולם כולו (ומבואר ומפורט הדבר במסכת תרומה ט') תובע להתעורר שוב וביתר שאת.
לאמור כי את האוהלים העירוניים והכפריים, החינוכיים והתרבותיים, האישיים והמשפחתיים הצבאיים והאזרחיים, המשפטיים והמוסריים, החברתיים והכלכליים, את כל האוהלים האלו ודומים להם צריך לחבר אל המשכן, אל הקודש, אל ההופעה הישירה של דבר ה' במציאות.
לשם כך נדרשת התעוררות גדולה, עמוקה, טהורה ואידאליסטית.
לכל אחת ואחד יש כוחות ויש תפקיד בעת הזאת, באותה התעוררות. לפיכך, את תחושות המבוי הסתום, האכזבה המרירות, שיקולי הרווח והתיסכולים באי המימוש, הכעסים, הייאוש והרפיון - את כל אלו צריך להפנות ליצירה חיובית, לגישה של בנין, למוטיבציה של מהפכה מוסרית חדשה, וכבר הוחיו לעולמים שכאשר עינו אותנו כך פרינו ורבינו ופרצנו קדימה כלשונה של תורה בפרשת שמות, וכבר ניסו להתנכל עוד יותר לישראל, והצטרפה לכך קשיות הלב ואטימות הדעת - ובסופו של דבר נולדנו בכור ההיתוך כצבור שלם היוצא ביד רמה, נגאל וגואל את העולם איתו. וצוחק אחרון מול גאוות האנושות המתרסקת נגד עיניו. ואם נכון הדבר בחיי הגוף ובמישור החומר ובמעגלי החיים הטבעיים - אזי על אחת כמה וכמה אמיתי הוא בחיי הרוח ובמישור הנפש ובמעגלי התוכן והנשמה.
את הכלי הנוצר עלינו ומאיים להתיש ולטשטש את זהותנו ושליחותינו, ננפץ לא על ידי שבירה וכוחניות גרידא ולא על ידי נקמנות מעוותת המהווה "נחת רוח ליצרינו" (שבת ק"ו) אלא על ידי התעוררות של עוצמה חיובית, בעיר ובכפר, בעבודה ובחינוך, בהתיישבות וביצירה, בתורה ובחיים כאחד.
אם העמידו לפתחנו בסדר היום הציבורי את שאלת המשכן, לא נסתפק יותר רק באוהלים. אם נאלצנו על ידי הסרת הטבעת, לגלות מחדש לא רק נחישות ומסירות, גבורה ועוצמה כדי לשמור על קיומינו, אלא גם כדי לעמוד על נפשנו ולגלות את זהותה בכל טהרתה ועוצמתה - נלך לדרך זו בשמחה וטוב לבב, כתף אל כתף, נתעורר, נפעל, ולא נכנע לפסיביות האוכלת כל חלקה טובה.
הלבבות של הרבה גוונים, הרבה "מחנות", פתוחים היום יותר מתמיד. אם נתעורר בטהרה, בעוז ובענווה כאחד, נוכל לעורר גם אחרים. בלא התנשאות, בלא מונופול, בלא שפיטת אחרים, אלא באומץ וביושר של מאבק ערכי, שיטתי, מהפכני - לבנות מחדש גם את קומת הגאולה המוסרית הערכית.
נצא מהשעבוד לפרטיות ולצמצום ונפעל מתוך עצמאות אמיתית במרחב כאיש אחד בלב אחד ונוכל לומר לדורות שהיו ושיהיו - המשכנו מתוך חידוש את הנפת דגל ציון וירושלים, שברנו את המחיצות המלאכותיות, המקטלגות והאנוכיות, והתעוררנו כראוי לשעות הגדולות של דור שלם החפץ בגאולתם של האמת והשלום כאחד, ובאהבתם שתהפוך את הכאב לתיקון, והצום לימי שמחה והחורבן לחיים חדשים. (ע"פ נבואת זכריה פרק ח').