גם אני כרבים מעמי הארץ יצאתי לרחובה של עיר, ערב שבת היה ורוחות של משבר סערו (ועדיין) לִחכו בּרַכּוּת עוד קורטוב של אחדות. בינות שלטי ענק ופוסטרים מאיימים ( ואיני יודע על מי?) נעמדתי עם רעייתי, מטה אוזן לקולות הרמים, לצלילים הגבוהים ששמרו על מקצב אגרסיבי ואחיד (לא מיוחד אלא אחיד). הוא נעמד שם, על בימה מאולתרת, רוכן על דוכן נואמים וכמו כל הארץ מקופלת תחתיו. אמירותיו חדות כתער, עיניו בוערות ומשפטים חוצבי להבות יצאו מפיו. הוא ניצב איתן, בטוח בעצמו, "אני האמת, אני הצדק, ואין בלתי... הם הארס, הם הטומאה, הם הבולדוזרים הדורסניים... אני הטוב והטהור, אני העם והם שוליו המצחינים...". דבריו הלוהטים הציתו את הקהל שלא הפסיק להריע ואני בינותם חש בחוסר נוחות משווע. שח לי מאן דהוא, אחוז התרגשות כאילו פקח זה עתה את עיניו הקטנות לעולם קסום אשר טרם הכיר: "איזה עוצמה! איזה כשרון! פשוט מנהיג! במלא מובן המילה, ראוי הוא שישימו כתר מלכות לראשו!" ואני תמהה "מלכות?!" זוהי מלכות?!
ובכן קוראים יקרים, לשמע המילה הרמה הזו, "מלכות", ודאי מדמיינים אתם איזה ממסד קשוח ואקטיבי, ברוך כשרון, המשליט חיתו על העם ומוליך אותו בכח גדול וביד חזקה. היקום כולו כורע ומשתחווה והיא, המלכות, כפורחת עלתה ניצה מגבירה חילה ועצמתה.
דומה כי המושג "מלכות" קיבל צבעים עדינים ורכים בתורת הסוד ובספרות החסידית, אשר מסיטים את המבט מן המלכות האקטיביסטית למלכות בעלת אופי שונה לגמרי.
בתורה הפותחת את ליקוטי מוהר"ן כותב ר נחמן מברסלב:
"...כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר, כי השכל הוא אור גדול, ומאיר לו בכל דרכיו כמו שכתוב: "חכמת אדם תאיר פניו"... וזה בחינת שמש, כי השכל הוא מאיר לו בכל דרכיו כמו השמש... וזה בחינת חית, לשון חיות, כי החכמה והשכל הוא החיות של כל דבר..."
העולם שלנו עלום הוא ומעלים את השכל אשר בו. אך השכל הזה קיים בַּכֹּל בנופים מרהיבים ובאשפתות, במדע ובחברה, בפוליטיקה ובבית המדרש, פשוט בכל דבר. מהו אותו "שכל" קשה להגדיר ולשרטט קווים לדמותו, אמנם ברור הוא כי משהו פנימי ועמוק מצוי בכל דבר וצריך הוא האיש הישראלי להתבונן בו ולהתקשר אליו וכך להתקרב להשם יתברך. אור גדול הוא ה"שכל" הזה עד כי יכול להאיר לאדם בכל דרכיו. ברם ,כיצד זוכים לאותו אור גדול ומיוחל ?
ממשיך ר נחמן ומאיר :
"אך מחמת שאור השכל גדול מאוד, אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחינת נון, שהוא בחינת מלכות. כמו שכתוב: "לפני שמש ינון שמו", ופירש רש"י: לשון מלכות, וזה בחינת לבנה כי הלבנה אין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש. וזהו בחינת מלכות דלית ליה מגרמה כלום, אלא מה שמקבלת מן החית, שהיא בחינת חכמה..."
כדי לזכות לאור הגדול של החכמה אין לרדוף אחריו או לתופסו בכוח אלא בדיוק להפך יש להיעשות לבחינת מלכות, להיות מקבל והוא כבר ייקלט מאליו . יצירת חלל פנימי זוהי מלכות, בחינת לבנה הזוכה לאורה בזכות היותה מקבלת. "מלכות - דלית לה מגרמה כלום".
העולם הזה טומן בחובו אורות גדולים, יש לו שפה משלו ושיח ייחודי המצריך עיון. מי שרוצה ליהנות מאוצרותיו צריך להטות אוזן ולהקשיב. לא לאנוס את העולם הזה, כי אם לנסות להכיל אותו. אנו אנשים שמדברים הרבה, מכריזים, מצהירים, לו יכולנו לעצור לרגע ולהקשיב הרי שהיינו מגלים מטמונים רבים. אפילו לימוד התורה שלנו היה דואה פלאים אם רק היינו יודעים להקשיב, לסוגיא, למדרש, לתורה החסידית, נסיתם פעם להקשיב למחלוקת אמוראים? פשוט להקשיב, בלי לומר בברור מה אומר כל אחד ומניין למד זאת ומה שיטתו ותפיסתו ומיד לרוץ לראשונים ואחרונים למהר ולסכם ולרוץ הלאה, אלא פשוט לנסות לשמוע אותו, את האמורא, כאילו הקשבתם לחבר טוב בשחנ"ש לילי.
אם יצאתם ל"דייט", למפגש משמעותי שעשוי לשנות את חייכם, אל תאמרו "זה אני! ואני יודע בדיוק מה אני מחפש!" אגלה לכם סוד: לא די שאינכם מכירים את זולתכם, אפילו את עצמכם אינכם מכירים ובטח לא מה בדיוק צריך לחיי זוגיות ומשפחה ואיך תתמודדו עם כל צרה שלא תבוא, אולי במקום זאת נסו לקבל קצת ממידת "מלכות", נסו להכיל את האדם המיוחד שעומד מולכם, ללמוד אתו בעיון, לפנות מקום בתוככם, לאהוב במבט שני או שלישי ואולי כך תצליחו להתקרב.
ולא רק בין איש לאישה הכתוב מדבר, אלא גם ביחס לריבונו של עולם, שמלא כל הארץ כבודו, במקום להחליט לו מי צדיק ומי לא, מי הוא העובדו ומי אשר לא עבדו, במקום למשוך לו בזקן ולקבוע לו כי כך צריך להיות וזו היא האמת אולי ננסה קצת להקשיב לו, לשמוע אותו, להתחבר אליו כמו שהוא רוצה ולא כפי שאנו רוצים לראות אותו ולצייר אותו. הקדוש ברוך הוא מדבר אלינו דרך התורה ודרך העולם, אם לא נאט קצת ממרצנו ונטה אוזן לעולם לא נשמע את דברו.
מלכות זו תכונה, זו מידה מיוחדת, במקום להיות כל הזמן "אני" אולי כדאי להיות קצת "אין" ובכך ורק בכך להתמלא באוצרות אין קץ.