במזמור מפורסם בספר תהילים (מזמור ל) אומר דוד המלך:
"מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר היגיד אמיתך?"
כל בוקר בתפילה, בפסוקי דזמרה, אנו אומרים את הפסוק הזה.
בוקר אחד פתאום תפסתי את המסר המפתיע הטמון בפסוק, שספק אם בחיינו היומיומיים אנו מרגישים אותו ומתנהגים על פיו.
ראשית, נשים לב להקבלה שעורך המשורר בין הודאה מצד אחד, להגדת האמת מצד שני - היודך עפר מול היגיד אמיתך - לומר תודה פירושו לומר את האמת.
מוזר.
בדרך כלל אמירת תודה לא נתפסת בעיני בני אדם כאמירת האמת לאמיתה, ללא תוספות וללא צביעות, אלא כמעין חובה חברתית שמוטלת על אדם במקרים מסוימים ובתנאים המתאימים. נדגים זאת בעזרת שני סיפורים פשוטים, הממחישים את התנהגותנו היומיומית:
בתקופה שאחרי בר המצווה שלי, הייתי עסוק במרוץ קדחתני אחרי רשימת נותני המתנות השונות בשביל לכתוב לכל אחד מכתב תודה מכובד ויפה. הייתה לי איזושהי תבנית קבועה לכל מכתב, ושיניתי מהתבנית פרטים מועטים ושוליים. אמירת תודה כזאת כבר חורגת מאמירת האמת כפי שהיא, וישנה תחושה מסוימת של צביעות סביב העניין.
ויש גם דוגמאות הפוכות, שבהן ראוי היה להודות אבל זה לא "מקובל". פעמים רבות כשאני מחכה לטרמפ מישהו עוצר ואומר שהוא מגיע למקום שאף אחד לא צריך להגיע אליו וכשאף אחד לא עולה הוא ממשיך בנסיעתו. מעטים האנשים שמודים לנהג כזה בפה מלא על כך שהואיל בטובו לעצור לאנשים שהוא לא חייב להם כלום. יש דברים שלא הורגלנו להודות עליהם אף על פי שעל פי האמת יש מקום להודות, וחבל.
אגב כך, המשורר משרבב מסר נוסף הקשור לאמירת תודה. "היודך עפר?"; לא שייך שעפר יודה, מי שמודה לא צריך להתבטל. אדם שמודה לקב"ה מודה לו בתור אדם חי וקיים, ולא בתור אדם שבטל ועבר מן העולם. כאמור לעיל, הודאה היא פעולה שנובעת ישירות מהמצב הקיים; היא תיאור אמיתי שלו, תיאור עמוק יותר. חזקיהו המלך אומר בתפילתו: "חי חי הוא יודך כמוני, אב לבנים יודיע אל אמיתך" (ישעיה ל"ח, יט). אמירת תודה כנה ואמיתית מורכבת למעשה משני צדדים; הצד המודה, המקבל; והצד הנותן, המשפיע, ועל המצב הזה מודים.
לסיום, הערה לשונית חשובה: המילה "הודאה" מתפרשת הן כאמירת תודה והן כאמירת אמת, כמו הודאה בבית משפט. על פי מה שכתבנו, אין הבדל ביניהם. מעניין לחשוב על מקומות שאנו משתמשים במילה זו ולראות למה אנו מתכוונים.
תודו שאני צודק...