מחקרים מלמדים, על קשיים הולכים וגדלים ביכולות רגשיות בסיסיות, באינטליגנציה רגשית, הקשבה, יכולת ליצירת קשרים חברתיים ועוד. זמן האיכות עם הילד נעלם מהנוף המשפחתי - הכול רץ ואין זמן.
יכולות הריכוז (היכולת לשבת מול כל חומר כתוב ולהתרכז בלימודו) מתגלות כפונקציה שאינה מובנת מאליה. העמידה מול מבול המידע עם כל ברכתה - מדירה שעות מעיננו. מחקרים מורים על איכות הרופאים שעלולה לרדת (ואולי ירדה כבר בפועל) בשל הפיזור הנפשי בו הם שרויים עקב המבול האינטרנטי.
אין ספק שמהפכה הסלולרית המתרחשת בימים אלו, היא עדות ניצחת לשיעבוד שלנו לטלפונים הניידים. אך אם במישור הציבורי כל אחד יכול לנהוג על פי מה שטוב לו, חשוב לשים לב כי יש מי שהמצב השפיע עליו בצורה חריפה - בחורי הישיבה. מסופקני האם כעת יוכלו בחורי הישיבה, שכעת מחוברים לעולם שבחוץ באופן רציף, לטעום טעם מתיקותה של תורה ושל עמל תורה. ייתכן והדבר נשמע מעט מוגזם, אנסה להסביר. עצם האפשרות, התת - מודעת, לפיה ניתן להפסיק אותי מהלימוד בצורה כה קלה - פוגמת בלב ליבו של הלימוד מתוך עמל ושמחה.
מסופר בגמרא על רב שלימד את תלמידו מתוך מסירות מרובה, אך לפני הלימוד פתח ואמר שלא יוכל להישאר היום עד סוף הזמן המיועד, לבסוף כן עלה בידו, ולמדו את פרק הזמן הרגיל. הגמרא מציינת כי התלמיד לא קלט את דברי רבו באותו שיעור רק בגלל שהיה טרוד מהשאלה האם הרב יסיים הפעם את השיעור לפני הזמן.
כולנו יודעים, עד כמה זוכה בחור ישיבה בשנותיו הראשונות, לאפשרות לטבול במעיינה של תורה, אולי לא ביישוב הדעת, מתוקף סערות הבחרות - אך שקט ללא טרדות ודאי. באותם הימים משול הבחור לדור המדבר - ללא הפרעות, הכול מונח וסלול בדרכו אל התורה. אוכל לאכול, מיטה לישון ומקום ללמוד בנחת- הכול מונח ומוכן. לבחור ישיבה ישנה אפשרות מסולת פז להגיע לשבועיים בישיבה ללימוד ללא הפסקה חיצונית, יום אחר יום. יש לו אפשרות לשכוח מהעולם - כשבערב מטלפן הוא למשפחתו לחבר הקרוב שהרחיק... כעת בא אותו יצר הרע של דורנו (יש עוד כמה...) וגורם לו להיות זמין - פנוי, והתורה מונחת בקרן זווית. המחשבה, לפיה ניתן להשיג אותי בכל רגע נתון, מעידה עלי כאלף עדים שאינני פנוי ברמ"ח ושס"ה לתורה.
שעות מתוקות ומיוחדות אלו לא יחזרו באיכותן לעולם. מתי עוד נוכל להקשיב בצמא לדברי רבותינו ולהתמסר לדבריהם, גם אם הטלפון במצב שקט, האם לא מסתכלים בו מדי פעם במטרה לבדוק מי התקשר וחיפש אותנו?
ואכן אולי זה כבר לא בשליטתי, נולדתם לדור שכזה וגם אני גדל לדור הפלאפונים (איזה דור יש לך?). דור הגורר בעקבותיו תחלואי נפש משונים. והאמת שגם אני בעודי כותב שורות אלו, בבית המדרש, ממשמש אני בכיסי שמא קבלתי הודעה או שחיפשוני...