פיסקה ח' / הרב רכל
יהדות הגולה מקבלת בסיס מעשי בגלל א"י. יש גבול לכמות ולמס' הדורות שעמ"י יכול להתקיים על סמך חזיון העבר. מכיון שנגמרה כבר החיות של יהדות הגולה, היא יורדת, שכן אין מה שיחזק אותה בחיים הממשיים, ועליה להתחבר לא"י. חיים חזיוניים - רוחניים, אידיאליים, יתרחשו כשנהיה מחוברים לא"י. הקשר לא"י יחזיר לנו את הרוחניות ואת החזון באיטיות.
בני ישיבה שקצת מנותקים מהמציאות מרוב הלימוד, כשהם באים לעבוד מעט בבין הזמנים - הם מרגישים עוצמה רבה, שכן הם מתחברים לאמת בכל רובדי המציאות. האמת חובקת את הכל ואינה חלקית, ולכן כשמתחברים אליה לכל אורך הדרך - חשים חיות רבה. זהו בבחינת אפילו ניצוץ אחד של החיים המעשיים הללו יחיה המון גדול של חיים חזיוניים.
שהיא המסילה - שבים לתחיה דווקא דרך המציאות החומרית, שכן אז יש אור יותר גדול, וממשות גדולה יותר.
ככל שהיסוד המעשי יתפוס יותר את מקומו - הוא יחיה יותר את החזון.
כל מה שהעולם מתבסם יותר - כעת הרב מדבר על תהליך דומה המתרחש בעולם (לאחר שבפיסקה הקודמת הוא דיבר על המתרחש בעמ"י). בתחילה יש מעין "ברוגז" בין הגוף לרוח, ונראה שיש צורך בפרישות כדי להגיע לרוחניות, אולם בהמשך הדרך מכירים שאין עוינות בין השניים, וניתן לחיות בשלום עם הגוף - מידת הקדושה. זוהי המגמה הכללית שאנו הולכים ומתקדמים אליה, אם כי בתור יחידים יתכן שעדיין לא הגענו אליה, ועדיין יש צורך בפרישות.
ה' ברא את הגוף בצורה בריאה. יש תביעה פנימית לחיות בשלום עם הגוף והחושים (הגישה הטבעונית, הרצון לאכול בריא, מאוד משפיעה כיום - לא מכניסים חומרים משמרים. איכות הסביבה).
הפרישות היא דרך ביניים[1], דרך מעבר למידת הקדושה שהיא המגמה הסופית.
המושך את הצדיק לאכילה, היא הידיעה שבאוכל הוא פוגש את ה'. במדרגת הקדושה, האדם חי את הרוחניות שבתוך החומר.
(אדם במידת הקדושה יכול עדיין לשבת בתענית כדי לכפר על חטאים שעשה - לא כדי לשבור תאוות).
ושלמי הדעת צריכים לזככה ולהעמידה על מכונה - פעמים רבות מהלך כזה של שיבה לטבע לא באה ממניעים רוחניים, ולכן שלמי הדעת צריכים להראות מה הסיבה של שיבה זו.
כשכנסת ישראל מתעוררת לתחיה... - גם בתהליכים הקורים לעמ"י, שאינם מובילים לבניית בתי כנסת או ישיבות, כגון בניית המוביל הארצי, כבישים, תשתית - גם דרכם מופיעה הבריאות הטבעית של עמ"י.
וכל הטוהר והקודש הרגיל להימצא בהכנעה ומשמעת הולך הוא ומתנוצץ בעוז הנשמתי של הופעת הגבורה באומה - לעתים צריך לעזוב את כל המחשבות, שכן לא מפיהם אנו חיים, וצריך לקיים את התורה והמצוות מתוך משמעת פשוטה. המשמעת כאן, עומדת כנגד העוז הנשמתי: יש דרך להגיע לה' דרך העוז הנשמתי. כשמקיימים מתוך משמעת, מכירים בכך שהאדם וה' מנותקים האחד מהשני, ולכן האדם מקבל את הדברים רק בתור משמעת, למרות שהוא לא מחובר ומקושר כ"כ אליהם. זהו למעשה המצב של עבודת ה' מתוך יראה.
הדרך השניה, היותר אידיאלית, היא עבודה מאהבה. בעבודה מאהבה מתברר שמה שה' אומר, אינו הנחתה והכתבה מלמעלה, אלא דבר המתאים לנו. יש לנו מסכים של יצרים המקשים עלינו לראות למה אנו מחוברים, ולכן ה' בא ואומר לנו את הדברים הנצרכים לנו. אנו מחוברים בטבענו לה' ומתאימים לתורה ולמצוות. במבט כזה, אנו מקיימים את כל המצוות מתוך הזדהות.
כך גם מתברר שהטבע שייך לנו.
הרב מרגיל אותנו להגיע להבנת העניין מתוך הראייה הרוחנית שלו (ולכן הוא לא מביא את המקורות, למרות שיש מקורות רבים לכל דבר).
ובדעה טהורה מחברים את הרוחות, וממתיקים את הגבוה המתעוררת ע"י שילובם - אנו מכירים שזהו חלק מרצף, ולא נחזור לטבע תוך ניתוק מהקודש. יש לחבר בין היראה והאהבה.
[1] כשם שהרב קוק אומר על התעניות שהם הדרכת מעבר לצורך שבירת תאוות האדם באכילה, כשהוא חש שתאווה זו משתלטת עליו.