אחיותי ואחיי אזרחי ישראל, ובתוכם אחינו ואחיותינו, בני קהילת יוצאי אתיופיה. אלה ימים קשים מאוד. סלמון טקה שאיבד את חייו נמצא במחשבות של כולנו, והשאלות קשות ומייסרות.
אנחנו מוכרחים לעצור, שוב, לעצור -ולחשוב יחד כיצד ממשיכים מכאן. אין לאיש מאיתנו דם סמיך יותר, ולעולם לא יהיו חיי אחינו ואחיותינו הפקר. עלינו למצות את חקירת מותו של סלמון - ועלינו למנוע את המוות הבא. את הפגיעה הבאה. את ההשפלה הבאה. כולנו מחויבים לכך.
אנשים אחים אנחנו. הגענו לכאן, כולם, למולדת שלנו, שהיא הבית שלנו, של כולנו, וכולנו שווים בו. נילחם על הערכים שלנו, נילחם כדי להבטיח עתיד בטוח, לכל ילד וילדה שגדלים כאן. לא נשלים עם מציאות שבה הורים מפחדים לאפשר לילדים שלהם להסתובב בחוץ מחשש שייפגעו בשל צבע עורם או מוצאם. זוהי לא מלחמת אחים - זוהי מלחמה משותפת של אחים ואחיות על הבית המשותף שלהם, ועל העתיד המשותף שלהם. אני משתאה מהמנהיגים והמנהיגות הצעירים והצעירות של הקהילה, שאני פוגש פעם אחר פעם, מיטב בנינו ובנותינו, ואני מבקש מכולנו - לפעול באחריות ומתינות. אני יודע שאתם עושים כל שביכולתם כדי להעביר את קול המחאה ולהנהיג שינוי שכולו תיקון ובניה של עתיד טוב יותר. אף אחד לא מבקש נקמה. סערת הנפש מגיעה מתוך שבר ותפילה גדולה לתיקון. וכולנו שותפים, כולנו מוכרחים להיות שותפים במהלך הזה לתיקון. אין לנו ברירה אחרת, אין לנו בית אחר.
אנחנו מוכרחים להיזהר מאוד מההסלמה של המחאה ומגלישה שלה לאלימות שאין לה מקום. אני קורא לכולנו, בתוך השבר, לשמור על האיפוק והמתינות. הזעם, אסור לו שיבוא לידי ביטוי באלימות. קומץ המוחים שבחר באלימות- איננו פני המחאה, ואסור שיהיה פני המחאה המובנת לכולנו מאוד. ביתי- ביתכם הוא. בואו נשב יחד עם כל הגופים האחראים לשלום אזרחי ישראל. רק כך, בשיח פתוח, ונוקב ככל שיהיה, נגיע לשינוי. נמשיך לעמוד יחד כחומה בצורה מפני האלימות, כל צורה של אלימות, וניאבק יחד על הבית המשותף שלנו, על העתיד של הילדים והילדות שלנו.