ב-16.10.1986 יצא הנווט רון ארד למשימה מעל שמי לבנון. רון נפל בשבי ולא חזר ממשימתו האחרונה. בשנים הראשונות הציבור הישראלי חי את רון, אימץ ועסק בסוגיית שחרורו. בשנים האחרונות הלך והתמסמס הזיכרון של רון ועתה 32 שנים לאחר נפילתו בשבי מבקשים ברשת החינוך של הקיבוץ הדתי להזכיר לכולנו שרון לא שב מהמשימה ההיא, שתורנו לצאת למשימה למענו.
מאז נפל בשבי טייס חיל האוויר רון ארד והותיר מאחור את אימו בתיה שנפטרה, רעייתו תמי, ביתו הקטנה יובל ואחיו חן ודודו, פעלו בני משפחתו ופעלה המדינה לנסות ולהשיב אותו הביתה. בציבוריות הישראלית, בשיח היומיומי רון ארד היה קיים. אלא שעם השנים המודעות לרון הלכה ופחתה, כך גם העיסוק בסוגייה בתוך החברה הישראלית.
בימים אלה מובילים מוסדות מרשת החינוך של הקיבוץ הדתי מערכי שיעורים לציון 32 שנים לנפילת ארד בשבי בכיתות השונות. "חינוך זה חיבור לארץ הזו, להיסטוריה שלה, למחיר ששילמו רבים כל כך" הסביר משה קינלי טור פז מנהל רשת החינוך שקיבלה גם את ברכת הדרך מבני משפחת ארד והוסיף "בתור מחנכים יש עלינו חובה מוסרית כלפי התלמידים שלנו שהם ידעו מי זה רון ארד... שהם יידעו שהיו בלונים כחולים שהפרחנו... שהם יידעו מה הן הדילמות שעלו עם נפילתו בשבי שיעסקו בנושא החשוב כל כך"
קינלי שביקש לפתוח את יום שלישי הקרוב במוסדות השונים במכתבו של רון מהשבי טוען כי העיסוק ברון הוא גם חובה מוסרית כלפי משפחת ארד " מצד אחד אימו בתיה כתבה לרגל 50 שנה למדינה כי עם שלם מתפלל איתה וחושב על רון אבל העם לא יבין מה שהיא חשה כאימו... את התחושה הזו שהיתה לבתיה לפני 20 שנה שהעם איתה ומתפלל ומייחל וזוכר חובתנו לשמור ולשמר, תורנו לצאת למשימה למענו!".