אבי ז"ל היה ממלא מקום ראש עיריית בני ברק במסגרת הוועדה הקרואה שהוקמה בעיר באמצע שנות ה-90. בשנים אלה הוא עמד ליד עריסתה של מכללת מבח"ר החרדית, והיה גאה במיזם זה ללא גבול. גם במסגרת פעילותו במרכז האקדמי לב, הוא הוביל יוזמות וסייע לפעילויות בתחום ההשכלה הגבוהה וההשכלה המקצועית לחרדים.
ישנם שני מסלולים עיקריים ב"תעשייה" שמקדמת השכלה במגזר החרדי. המסלול האחד מקרב את האנשים אל התואר, והמסלול השני מקרב את התואר אל האנשים. יש כאן הבדל מהותי.
בוגרי הישיבות החרדיות יוצאים אחרי 20-15 שנות לימוד כשאין בידם שום כלי להשגת השכלה או כישורים מקצועיים
באופן כללי, בוגרי הישיבות החרדיות יוצאים אחרי 20-15 שנות לימוד כשאין בידם שום כלי להשגת השכלה או כישורים מקצועיים (מלבד מסכת יבמות ומסכת חולין, שצוינו בבדיחה שפתחה את האירוע). לא מתמטיקה, לא אנגלית ולא כישורי חיים (במובן של השתלבות בסביבה במדינת ישראל). יתר על כן, רובם מורגלים לכך שכמעט כל דבר בחיים מוגש להם בכבוד ובהוקרה, וזו אינה סביבה שמעודדת צמיחה.
המסלול שמקרב את החרדי אל התואר עוסק בהקניית כלים - במכינות ובמסלולים שכוללים בתוכם את השלמת החוסרים המינימליים לשוק העבודה, ואחר כך בהתאמת סביבת לימוד התואמת להרגלים ולדרישות ההלכתיות שלהם. כל עוד גוף הדרישות העיקרי - ברמה האקדמית וברמה האישית - אינו משתנה, אלה הם מסלולים חשובים והכרחיים.
יש גם עבודה מקבילה וחשובה שנועדה להרגיל את שוק העבודה הישראלי לעובדים חרדים. לעיתים מדובר במתחמי עבודה מיוחדים בסמוך לערים החרדיות, ולעיתים בגורמים המכינים מעסיקים להעסקת חרדים ומתווכים בין העובדים לבין המנהלים. גם הכתבה שממנה יצאה הבדיחה שלי עסקה למעשה במיזם כזה, שמטרתו להכין חרדים שהם כבר בעלי ידע מקיף, בגרות מלאה וציונים טובים, כך שיוכלו לעבור את הראיונות האישיים ואת מבדקי האישיות המונעים מהם מלהתקבל למסלול לימודי רפואה. כל אלה הם מסלולים ומיזמים חשובים מאוד.
המסלול השני עוסק בהנמכת הדרישות המקצועיות והאקדמיות, כך שחרדים יוכלו לקבל תארים ולהתקבל למקומות עבודה בלי המאמץ וההישג האקדמי הנדרשים. למגמה זו קשורה, בין השאר, עתירת הנשים להיבחן בבחינות הרבנות, שהתקבלה כמעט רק בגלל שבחינות אלה הוכרו (אמנם בצדק מסוים) כמקבילות לתואר אקדמי.
דוגמה אחרת ובולטת היא המאמץ שנערך לאורך כל חיי הקואליציה האחרונה לחוקק את חוק הטיפול בעזרת אמנויות, שנועד לתת היתר לטיפול נפשי בעזרת אמנויות לבוגרי מוסדות חרדיים לא אקדמיים.
ישנן עוד יוזמות דומות או בתחומים דומים, שמטרתן להעמיק את ההישענות על כספי ציבור, את המחסור בהשכלה ואת התלות בעולם הישיבות.
חייב לפתוח את הישיבות, כך שלא תהיינה עוד עיר מקלט
מול המגזר החרדי אנחנו מצויים בשני קונפליקטים נפרדים, שלפעמים מתחרים זה בזה ולפעמים מתלכדים: בעיית השירות הצבאי ובעיית אי-ההשתתפות במשק הכלכלי. אנחנו צריכים לטפל בשתי הבעיות האלה בו-זמנית אך בנפרד, וגם להכיר בכך שאי אפשר לפתור אותן באופן מוחלט ומהיר.
במישור הצבאי יש לוודא שלהחלטה לא לשרת בצבא יהיה לכל הפחות מחיר כלכלי משמעותי. זה יקרה כאשר יהיה צבר הטבות משמעותי שיינתן רק למשרתים (או למי שאינו יכול לשרת). כך, לאי-התייצבות תהיה משמעות כלכלית שתתחיל באופן מיידי ותימשך לאורך כל החיים. זהו מסלול הרבה יותר יעיל, ובמציאות הקיימת גם מעשי יותר מאשר גיוס בכפייה, מעצרים ופעולות מוחצנות אחרות.
במישור הכלכלי יש הכרח לפתוח את הישיבות, כך שלא תהיינה עוד עיר מקלט שמחליפה את העבודה והפרנסה. יש כאן סתירה חזקה מול המישור הצבאי, מפני שיש הכרח לתת פטור משירות כבר בכניסה לישיבה הגבוהה. כלומר, כלבחור בן 18 יצטרך להחליט על דרכו בחיים מבלי שצלו של הגיוס לצה"ל ירבץ עליו.
בסופו של דבר יהיו שלושה מסלולים:
מי שישרת בצבא (אולי במסגרת הסדר, ובוודאי ביחידות חרדיות מיוחדות) ייהנה מכל הזכויות השמורות למשרתים.
מי שלא ישרת אבל יצא לשוק העבודה יוכל לעבוד בלי סכנת מעצר, ויוכל להשתלב במיזמי השכלה אקדמית ומקצועית (בעידוד ממשלתי!) לפי רצונו. הוא ישלם כל חייו יותר: יותר מס הכנסה, פחות מלגות, יותר במעונות היום, פחות בסיוע לדיור. אבל הוא יוכל לצאת להשתלבות במשק כבר בגיל 18.
מי שיישאר ללמוד בישיבה יצטרך למצוא מוסדות או אנשים שיממנו את אורח חייו. זה בהחלט אפשרי, אולי לכמות קטנה יותר של אנשים, וזה חשוב מאוד.
המדינה צריכה לייצר מציאות שבה הבחירה של כל צעיר חרדי מעצבת באופן ישיר את עתידו הכלכלי. ברגע שנפריד בין האתגר הצבאי לאתגר התעסוקתי, ונציב תג מחיר ברור לצד חלופות מעשיות - נגלה שהמציאות חזקה יותר מכל חוק. רק מודל כזה, שבנוי על תמריצים והשלכות במקום על איומים, יוכל להביא לשינוי שאנחנו כל כך זקוקים לו.