כולם יודעים לקרוא אותם, אבל לא מעט ישראלים שואלים את עצמם: אם קָמָץ וּפַתָּח נשמעים בדיוק אותו דבר - למה בכלל צריך שני סימני ניקוד שונים? האקדמיה ללשון בחרה היום (ה') לענות סוף סוף על השאלה, תוך שהיא משתמשת בסרטון משעשע שעסק בחני נחמיאס וה"כפילה" שלה כהקשר אקטואלי לשני סימני הפיסוק הדומים.
פעם הם בכלל לא נשמעו אותו דבר
לפי חוקרי הלשון, כשמערכת הניקוד העברית נוצרה לפני יותר מאלף שנה - שני הסימנים אכן ייצגו צלילים שונים - פַּתַּח סימן את הצליל a, ושמו מגיע מ"פתיחת הפה", בעוד קָמָץ ייצג צליל שנמצא בין a ל־o, ולכן שמו קשור ל"קימוץ" הפה.
עם זאת, בעברית הישראלית המודרנית ההבדל כמעט נעלם לחלוטין, בעקבות אימוץ מסורת ההגייה הספרדית שבה שני הסימנים נהגים באותו אופן. עם זאת, במסורות מסוימות - בעיקר בקריאת התורה ובתפילה במסורת האשכנזית והתימנית - עדיין נשמרת הבחנה בין קמץ לפתח.
זה לא רק עניין של מסורת
למרות שההגייה זהה אצל רוב הישראלים, לניקוד עדיין יש תפקיד חשוב מאוד: הוא עוזר להבדיל בין מילים שנראות כמעט אותו דבר. כך למשל המילים "כָּתַב", "חָשַׁב", "נָהַג" - פעלים בבניין קל, עם קמץ ואחריו פתח, בעוד המילים "כַּתָּב", "חַשָּׁב", "נַהָג" - שמות עצם ובעלי מקצוע, עם פתח ואחריו קמץ.
אלא שאם זה לא מספיק מבלבל - יש גם "קָמָץ קטן". הוא נראה בדיוק כמו קמץ רגיל, אבל נהגה בכלל כמו האות o, כשהדוגמאות המוכרות הן מילים כמו: "כָּל", "חָכְמָה", "אָמְנָם". לפי כללי הדקדוק, קמץ קטן מופיע בדרך כלל בהברה סגורה ולא מוטעמת - פרט שרוב דוברי העברית בכלל לא מודעים אליו.