השכול שהיכה פעמיים: "אחרי שאיבדתי את בעלי, אחותי איבדה את הבן שלה"

בחמש הדקות הראשונות של השיחה שלי עם האחיות יעל יערי ומלי פלדמן אני בעיקר צוחקת הרבה. מלי חולקת איתי את שגרת הטיפוח שלה (לא אחשוף פה את גילה, אך היא נראית לפחות עשור פחות) ויעל מספרת לי שהיא עושה יוגה ארבע פעמים בשבוע. שתיהן אנרגטיות, נעימות, ורבליות. עד שאנחנו מתחילות. אז פניה של יעל מתקדרות, קולה של מלי נחלש, והכאב צף. הן עדיין אותן נשים חזקות ומאירות ששוחחתי איתן לפני רגע, אך כעת יש נושא עצום שמעיב על הכל - השכול.

יעל יערי איבדה את בעלה אהוד יערי ז"ל בשנת 1982, שנפטר במהלך שירות המילואים שלו בחטיבת אלכסנדרוני לאחר שנדבק בחיידק שגרם לדלקת בשורש המוח. מלי פלדמן, אחותה, איבדה את בנה מני (מנחם) פלדמן ז"ל עשור וחצי מאוחר יותר - באסון המסוקים. בן 20 בנופלו. אני מדברת איתן מספר ימים לפני יום הזיכרון. "ככל שזה מתקרב קשה לי", מספרת פלדמן, "אני משתדלת להיות עסוקה במה שאני אוהבת ולשמור על הנפש שלי. אני לא רוצה להיות חולה בגלל הנפש הפגועה".

כשאני מבקשת ממנה לספר לי על מני שלה, היא מתקשה למצוא את המילים. "מה שאני אספר לא מספיק", היא אומרת, ויעל - הדודה האוהבת - מיד מאשרת. "הוא היה ילד טהור ונקי, שאהב אנשים, אהב חיות, אהב לחבק ולנשק. בכל מקום אהבו אותו. היה לו קצת קשה בלימודים, אבל הוא השקיע והצליח. הוא חסר לי בלי גבול".

"שתינו עברנו טראומה נוראית, רק מי שחווה יכול להרגיש מה זה"

מני ז"ל שירת כסמל מבצעים במוצב הבופור שבגזרה המזרחית בדרום לבנון. אימו מספרת עליו שלא אהב לטוס במסוקים והעדיף תמיד להיכנס בשיירה. ב-4.2.1997 שני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם מני.
עד כמה זה עזר לך שיעל, אחותך, כבר חוותה שכול לפנייך והייתה שם לצידך?

"זה עוזר כשיש משפחה מחבקת ותומכת, ולצערנו שתינו עברנו טראומה נוראית. יש הבנה, יש התייחסות אחרת, מרגישים את אותו הדבר. חברים שבאו בשבעה ובאים לבית העלמין כל שנה יכולים להשתתף איתנו, אבל הם לא חווים את מה שאנחנו חווים. רק מי שחווה את זה יכול להרגיש ממש מה זה. למרות שאצלה זה בעל ואצלי זה בן. לבן אין תחליף, לבעל יש".

יערי אמנם בזוגיות בימים אלו, אך גם 44 שנים אחרי שאיבדה את בעלה אהוד היא מדברת עליו בכאב. כבר בתחילת השיחה היא מודה בפניי שהיא נרגשת. "אהוד היה בן יחיד לאימו", היא מספרת, "היה מאוד קשה להיפרד". הם הכירו דרך אימו של אהוד, כשהשתיים עברו יחד מבחנים בדרך להיות גננות. "יצאנו שנתיים והייתה אהבה גדולה. הוא היה אדם מיוחד ורגיש. התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים".

"לומדים לחיות ליד זה, אבל החיסרון הוא ענקי"

יערי נאלצה לפגוש את השכול פעמיים, כש-15 שנים אחרי שאיבדה את בעלה נפל גם אחיינה מני. "הקשר של מני ושל הבן הצעיר שלי היה כמו של שני אחים", היא מספרת. "אני לא אשכח את הבשורה הרעה הזאת, שדפקו לאמא שלי בדלת ולא נתנו לה לפתוח כי רצינו שהיא תישן כל הלילה ותדע רק בבוקר". פלדמן מוסיפה: "ברור. גם אני לא רציתי לפתוח את הדלת".

אומרים שהזמן מרפא את הכאב. זה נכון?

"תשמעי, אנחנו לומדים לחיות ליד זה כמובן, אבל החיסרון הוא ענקי", משיבה לי פלדמן. "זה לא שאפשר לחיות בלי זה. הכאב בעיקר מתעצם בחגים, באזכרות, ביום הזיכרון. אבל אני עוזרת לעצמי להתעסק בדברים אחרים כדי להמשיך להתקיים. יש לי נכד בן חמש וחצי, אין אושר כזה".

את מספרת לו על דוד מני?

"כן, והוא היה רוצה שהוא יחזור. הוא רוצה להכיר אותו. מדי פעם הוא ניגש לחדר ולוקח את התמונה ונותן לו נשיקה ואומר 'אני נורא מתגעגע אליו', למרות שהוא לא מכיר אותו בכלל".

יעל, גם לך יש נכדים?

"בטח. הם הסולם שעליו אני מטפסת באושר ובנחת. בזכותם אני יכולה להרגיש שעם כל הכאב והצער המשפחה מתרחבת".

את מספרת להם על סבא אהוד?

"בטח. אני מספרת שהיה בן יחיד, הם הכירו גם את הסבתא (אמא של אהוד, ת"ש), והשתדלנו למלא את החסר הזה כדי שהכאב יהיה פחות גדול. ומראים את אלבומי התמונות כשהוא היה קטן וכשהוא גדל ומספרים מה הוא עשה ואיך הוא התפתח ושהוא חסר". יערי מספרת שאחד הנכדים קיבל את השם הוד, על שם אהוד, לאחר שהאב התגלה לבתו בחלום במהלך היריונה.

"להמשיך את החיים למען הנשארים פה, כי הם לא אשמים בשום דבר ממה שקרה"

לסיום אני מבקשת מהן, כנשים שמתמודדות עם השכול כבר שנים רבות, לתת מסר למשפחות שפוגשות בימים אלו את השכול הנורא לראשונה. "קודם כל שמאוד כואב לנו שזה קרה להן, ושהן צריכות לעבור תהליך מאוד לא פשוט", פותחת פלדמן. "לי מה שעזר זה לצאת מהבית, להיות בין אנשים, אבל לכל אחת יש את הדרך שלה. מה שחשוב זה שכל אחד ידע לעזור לעצמו, כי זה פוגע בבריאות".

יערי מוסיפה: "כן, כל אחד מממש בדרכו את הזיכרון. כל אחד עשוי אחרת מבחינה נפשית וצריך לכבד כל אחד. ולהמשיך את החיים למען הנשארים פה, כי הם לא אשמים בשום דבר ממה שקרה". פלדמן מסכמת: "ההתחלה היא נוראית. נוראית. אבל עוברים את זה שלב אחרי שלב".