בורחים מהממ"ד של ההורים: הצעירים שבחרו להישאר בדירת שותפים

באמצע יוני 2025 אלפי צעירים וצעירות ארזו מזוודה, אמרו שלום לדירות השותפים ונסעו להורים למשך 12 ימים של מבצע "עם כלביא". כשהם רחוקים מהחברים ומשגרת החיים, לעיתים צפופים בממ"ד עם חמישה אחים וזוג הורים לחוצים, חווית המתקפה הקודמת מאיראן לא חקוקה לכולם כזיכרון מתוק במיוחד. הפעם, כשהגיעה מתקפה חדשה, לא כולם מיהרו לארוז מזוודה. שוחחנו עם הצעירים שהחליטו לוותר על הממ"ד כדי לשמור על השפיות.

ליאור טולדו, סטודנטית לקולנוע בת 26 ויומיים, חגגה את יום הולדתה במקלט של הדירה בתל אביב. בשבת היא הייתה שם עם בן זוגה שהוקפץ למילואים כבר בבוקר. למרות שהיא מתארת את הדרך למקלט כ"מבוך" שכולל עשרות מדרגות ומספר מעברים בדרך, היה לה ברור שהפעם היא לא נוסעת להורים בנס ציונה. "מרגיש לי חנוק להיות שם", היא מודה, על אף שאצל ההורים יש ממ"ד, "וגם יש לי חברות שהן עולות חדשות ולא היה להן איפה להיות, אז היה לי ברור שאשאר איתן".

"הפעם רוב החברים נשארו, היו כאלה שנסעו להורים וחזרו"

טולדו מספרת שהיא ממש לא היחידה. "הפעם רוב החברים נשארו, והיו לי גם הרבה חברים שברחו ישר להורים ואז חזרו לתל אביב. היה פומו של העיר, כולם רצו לחזור. יש כאן ממש חיים, שגרת מלחמה". לא רק שההורים לא ניסו ללחוץ עליה לחזור, הם אפילו הגיעו במיוחד לתל אביב כדי לחגוג לה יום הולדת. "לפעמים קשה להיות עם ההורים, כמה שזה כיף לאכול בחינם. חייב את החברה. במלחמה הקודמת השתגעתי. עם כל האהבה למשפחה אתה מרגיש חנוק. פה אתה רואה את השכנים במקלט, עושים הליכה קצרה, אתה לא מרגיש מנותק לגמרי".

ה"פומו" שמתארת טולדו נוכח אפילו יותר במעונות של אוניברסיטת אריאל. עדי שטרנליכט הייתה בשבת אצל דודים במעלות, נסעה במוצאי השבת להורים בנתניה, והחליטה באמצע השבוע לנסוע לאריאל אחרי שראתה את החברים חוגגים בין האזעקות. במתקפה הקודמת היא בכלל הייתה באיטליה, אבל גם יומיים בבית הספיקו לה כדי להבין שעדיף לה לחזור לקראוון. "הממ"ד אצל ההורים שלי ממש קטן, אין שם יותר מדי מקום", היא מסבירה. לשטרנליכט יש אחות תאומה ושתיהן הקטנות בבית, מה שמשאיר אותן לבד עם ההורים. "כל החברים שלנו נשואים או במילואים אז אין אף אחד בנתניה".

מסיבה במקלט באריאל. "במתקפה הקודמת השתגעתי" צילום: אלאורי וייס

איך ההורים הגיבו להחלטה שלכן לנסוע לאריאל?

"הם לא התחברו. הם התקשרו כבר שלוש פעמים 'אולי תחזרי?'. אמרתי להם 'תראו איזה כיף לי פה'. אמנם בניגוד לנתניה פה צריך ללכת למקלט, אבל לפחות יש פה חברה. בפורים עשינו מסיבה, הייתה אזעקה באמצע, הלכנו לממ"ד וחזרנו למסיבה. יש פה חיים, יש פה עניין, בבית הייתה משתגעת".

"רוב החבר'ה שכאן פשוט לא רוצים להיות בבית, נוח להם פה", היא אומרת, "יש פה הרבה שהפכו את הקרוואן לבית והם לא רואים שום סיבה לחזור להורים".

"גם אם זה יימשך חודשיים אני נשאר פה, זה הבית שלי"

גם עיר הבירה של ישראל שוקקת חיים. שחר סיטרון נשאר בעיר כבר במתקפה הקודמת, אבל הפעם הוא מתאר מציאות שונה לגמרי. "בפעם הקודמת כולם היו בחששות וחזרו מהר בחמישי להורים. עכשיו הרבה יותר נשארו. אני חושב שאחרי המתקפה הקודמת הבינו מה זה אומר שיש מלחמה, וגם קצת השתגעו אצל ההורים".

שחר ציטרון וחברים צילום: פרטי

סיטרון בן 25, סטודנט לפכ"מ באוניברסיטה העברית וגר בדירת שותפים בירושלים. בשבת הוא היה בדירה עם חברים והיה ברור לו שגם הפעם הוא נשאר בעיר. "בבית יש יותר לחץ עם אחים קטנים והורים, זה לחזור אחורה להיות בתיכון, כאן יש לי את העצמאות ואת הדירה שלי עם כל הדברים שלי". גם להורים, הוא מתאר, היה ברור שהוא נשאר.

אם זה יימשך חודש או חודשיים, עדיין תישאר?

"אולי אני אחזור להורים להגיד שלום, אבל עקרונית כן. אני נשאר בעיר פה, זה הבית שלי".