כל אחד שידבר עם קרן כהן, דודתו של עמרי כהן ז"ל, לא יעז להגיד עליה שהיא "רק דודה". גם כחלק מהמעגל השני לשכול היא כואבת את נפילתו של האחיין האהוב שלה בכל יום מאז איבדה אותו בסוף 2024. כשאני מבקשת ממנה לספר לי עליו, היא לא מצליחה להוציא אפילו מילה אחת מבלי להתפרק בבכי. מי שקופצת לעזרתה היא הדס פוקס, חברתה הטובה שבעצמה חלק ממשפחת השכול. לפני שנה וחצי היא איבדה במלחמה את בנה של בת דודה שלה, מלכיה גרוס ז"ל.
פוקס היא אמא לשישה ילדים, ראש מדרשת "אמונה בארי" בפרדס חנה ועוסקת בחינוך. קרן היא אמא לחמישה ויועצת חינוכים באשדוד. השתיים הכירו כשלמדו יחד תואר ראשון בייעוץ חינוכי, וארבע שנים אחר כך הן נפגשו שוב כשלמדו טיפול בשיטת CBT. למרבה הצער, מה שאיחד ביניהן שוב היה דווקא השכול. כמי שנחשפו לכאב בעצמן אך לא מהמעגל הראשון, הן החליטו לקחת את הכוח לידיים.
יחד עם שרה וייסמן, דודתו של שאולי גרינגליק ז"ל, הן החליטו להוציא את הריטריט "נוסעות את הכאב" שמזמין נשים ממעגל שני ושלישי לשכול לארבעה ימים של טיולים, כתיבה ושיחות בגאורגיה. "אלה נשים שמיד עם היוודע האסון היו שם ראשונות", מסבירה פוקס, "דודות, גיסות, סבתות, שכנות. הן נתנו את הנשמה והושיטו יד לעזרה. אנחנו מזמינות אותן לדאוג גם לעצמן. נתת יד ראשונה, עכשיו בואי תבדקי אם היד שלך כואבת או סדוקה".
קרן כהן מחזיקה את תמונתו של אחיינה עמרי כהן ז"ל צילום: פרטי, דובר צה"ל, gemini
למה בחרתן בגאורגיה?
"יכולנו לעשות את זה באיזה מלון כאן בארץ, אבל יש ערך מוסף ביציאה לחוץ לארץ", משיבה כהן. "להתנתק, להיות עם חברת השווים, להרגיש את אותו כאב וביחד גם לנסות להתרפא. ברגע שאת פוגשת אנשים שחוו דברים דומים לשלך את לא מרגישה מוזרה".
עמרי כהן נפל בקרב בג'באליה, עזה, בדצמבר 2024. הוא בדיוק סיים קו והיה בדרך לצאת לישראל, כשביציאה הפתיעו אותם 18 מחבלים עם חמישה טילי נ"ט. המ"מ של עמרי קפץ מהמשאית ועמרי לקח את הפיקוד. הוא בדיוק עמד לדרוך את הנשק כשנכנס לו רסיס לעורק הראשי. בן 19 היה בנופלו. "עמרי היה הנכד שכולנו חיכינו לו", מספרת כהן בקול רועד. "הבן הבכור של ההורים שלו, שאני שידכתי ביניהם. כבר כשהוא נולד ראינו את הכישורים - הוא היה חכם, מנהיג, חבר מדהים. היו אלפים בשבעה, לא להאמין בכמה מעגלים הוא הצליח לגעת. הוא ממש חסר".
הדס פוקס, צילום: ישי דמארי
כשעמרי נפל, קרן הרגישה את הקרקע נשמטת לה מבין הרגליים. "אתה נמצא שם יום יום, נותן יד, אבל בסוף זה משפיע. גם לילדים הפרטיים שלי הוא היה כמו אח, הוא והבת שלי היו כמו תאומים. זה להיות שם כל הזמן בשביל לתת כוחות, ואני מרגישה שאנחנו צריכים גם לקבל כוחות. לפעמים אנשים אומרים לי 'בואי, זה אחיין', אבל בשבילי הוא היה כמו בן".
הרגשת שאין מקום לכאב שלך?
"אני לא יודעת אם הרגשתי שאין מקום, אני פשוט לא נתתי לזה מקום כי העדפתי לתת לאנשים שיותר צריכים - למעגל הראשון. האחים, ההורים. גם סבא וסבתא הם לא מעגל ראשון אבל קודמים לנו. אז את מתגייסת בשבילם, אבל אחרי תקופה צריך להרים גם את המעגל השני. חוץ מזה, כדי להמשיך לתמוך צריך גם להיתמך".
גם פוקס מספרת על תחושות דומות. מלכיה גרוס ז"ל, שנהרג בקרב מול מחבלים בעיר רפיח, היה בנה של אחת מבנות הדודות הקרובות אליה. "אחרי שהוא נפל גיליתי עוד יותר על האישיות המדהימה שלו", היא מספרת. "כבר באירועים המשפחתיים שמתי לב שהוא ילד שונה מהנוף. הוא לא הלך בתלם. מלכיה היה בדרך לעסוק בהייטק והלך בסוף ללמוד חינוך מאידיאל. הוא התנדב בעמותת זכרון מנחם ונתן מעצמו לאחרים בכל הזדמנות".
מלכיה גרוס ז"ל צילום: באדיבות המשפחה
גם במהלך המילואים הוא היה יוצא מעזה ועובר דרך סורוקה לפני שנסע הביתה, כדי לפגוש את הילדים שהתנדב איתם. "תמיד הסתכלתי עליו, נראה בחור רגיל, הסדניק מאור עציון, אבל היה בו משהו אחר", מספרת פוקס, "היה בו אור של הנשמה שלו". בגלל התכונות המיוחדות האלה, היא מרגישה שהמיזם הזה הוא ההנצחה הכי טבעית למלכיה. "הוא היה אלוף בלראות את הכאב של אחרים ואת הצורך שלהם".
מה הדבר המורכב ביותר בלהיות חלק מהמעגל השני או השלישי לשכול?
כהן: "מצד אחד אתה צריך לשדר פאסון ולתת כוח למשפחה, להיות בסנטר ולהצליח לנהל את העניינים, ומצד שני אתה בעצמך כאוב ומדמם ודרוך. זה תפקיד לא קל".
הדס: "בעיניי זה המתח שקיים בכל המעגלים. מצד אחד לעזור ולתמוך ולהיות חזקה, ומצד שני האבל האישי שכל אחת חווה - גם כשהיא מאבדת גיס או נכד או בת דודה".
ויש כבר תגובות בשטח. "נשים אומרות שזאת בשורה עבורן", מספרת פוקס, "הן חיכו לדבר הזה, שמישהו ייתן להן את המקום, שלא ירגישו שקופות. עד עכשיו הן היו באינטנסיביות של נתינה ופתאום יש קריאה לעצור ולתת רגע לעצמן".