בגיל 23 שחר כהן הספיק להתארס, להילחם בעזה כמפקד חוליית צלפים, וגם לאבד שניים מחבריו הקרובים. בעוד פחות מחודש הוא יעמוד תחת החופה עם בחירת ליבו תאיר, אך יאיר שושן וצור אברהם ז"ל לא יהיו שם לצידו. המחשבה על כך שוברת את ליבו. "זה החלק ששובר אותי לגמרי", הוא מודה בקול חנוק, ולא מסוגל להמשיך לדבר. מאוחר יותר הוא מספר שיזכיר אותם בחופה, לפני שבירת הכוס, וגם יחלק באירוע משהו לזכרם. "אבל אני יודע שהם איתי", הוא אומר לבסוף.
"בסוף יום שחור הייתי הולך לצור כדי לקבל קצת שמחה"
את צור אברהם כהן הכיר ביום הראשון של הטירונות. הוא מתאר אותו כבחור מתוק, מצחיק ומיוחד. "קראנו לו הליצן", הוא מספר, "הוא היה היחיד שהצליח לשבור את הדיסטנס מול המפקדים. הוא התייחס למלחמה כמו רכבת הרים בקיץ - כיף, אבל לפעמים חם לך. הוא היה דמות, לא משהו שאפשר להסביר במילים". את יאיר שושן כהן הכיר כבר במכינה בעלי, שם למדו יחד, אך הקשר התחזק כשמצאו את עצמם באותו הצוות בצבא. "הוא היה יותר טוב ממני כמעט מכל בחינה", מעיד כהן. "החייל הדתי המושלם - כל משימה הוא עשה בצורה הכי מהירה והכי טובה, וגם הקפיד על מצוות והתייעץ עם הרב שלנו כשלא ידע".
השלושה שירתו יחד באותו הצוות, עד שכהן עבר לצוות צלפים ושושן הפך למפקד טירונים. בפרוץ המלחמה התחבט שושן האם להישאר עם חייליו או להצטרף ללחימה, ולבסוף החליט להצטרף לצוות המקורי לסבב קרבות בג'באליה ובהמשך נלחם שוב עם חייליו - הפעם כקצין. אברהם נשאר בצוות המקורי. "אני הייתי צמוד אליהם (לצוות, ת"ש) אבל לא הייתי איתם", מספר כהן, "היינו מלא ביחד. צור היה אחד האנשים שהייתי מגיע אליו בסוף יום שחור כדי לקבל קצת שמחה והשראה, הוא תמיד היה מעלה בי חיוך ומצחיק אותי בטירוף". ב-16 ביוני 2024, י' בסיוון, צור אברהם נפל במהלך הקרבות ברפיח.
יאיר שושן ז"ל (ימין) עם שחר כהן (לידו) צילום: פרטי
"הרגשות האלה מפריעים למשימה, זה בעייתי"
אתה נמצא בסיטואציה שחבר שלך נופל, ותוך כדי אתה צריך להמשיך להילחם. איך עושים את זה?
"זה מאוד קשה. מצד אחד, זה הדבר שנותן לך הכי הרבה כוח, כי אתה יודע למה הוא נפל ועל מה. אתה רוצה לעשות הכל כדי להצדיק את זה, להוכיח שהוא לא נפל סתם. אתה יודע שהוא רואה אותך מלמעלה ואומר לך 'מה יש לך, אתה גנוב? אז מה? תמשיך, תתקדם, תפרק אותם'. זה נותן דרייב מאוד חזק. לא מתוך תחושת נקמה, מתוך תחושת שליחות. מתוך הרצון לא לאכזב אותו כשהוא מסתכל עליך והוא לא איתך. אתה יודע על מה הוא נלחם, אז מי אתה שתוותר עכשיו? מצד שני, יש דיסוננס. אתה רוצה לצאת להלוויה שלו, לשבעה, אתה רוצה לחבק את המשפחה שלו".
ויש מקום גם לבכות ולהתאבל?
"יש, אבל זה מאוד בעייתי. זה מאוד מפריע במשימה. בסופו של דבר כשיש משימה, רגשות כאלה - אהבה, חמלה, פחד, בלבול, כעס - מוציאים אותך מריכוז. חייל במשימה חייב להיות סופר מרוכז, כי כל טעות קטנה יכולה לעלות בחיים שלו ושל הסובבים אותו. צור נפל בזמן שעוד היינו ברפיח. זה היה הזוי. בהתחלה לקח לי כמה שעות לעכל, ואז ישבתי עם הצוות ובכינו קצת, צחקנו קצת, שתקנו הרבה. יום אחר כך הייתה עוד משימה ובערב חזרנו להתאבל. בבוקר הייתה עוד משימה, ובערב חזרנו להתאבל. ככה כמה ימים עד שיכולנו לצאת לשבעה".
המקרה של יאיר שושן היה אחר לגמרי. הצוות שלו היה זה שהחליף את המחזור של כהן, כך שכאשר שושן לחם בצפון רצועת עזה - כהן היה במנוחה בביתו. שושן נפל ב-13 בינואר 2025, י"ג בטבת, באירוע בו פיצוץ הוביל לקריסת מבנה. "זה תפס אותנו בצורה אחרת לגמרי", משתף כהן, "התחלנו לבכות, לפרוק את כל מה שהרגשנו. יכולנו להתאבל באותו הרגע. למחרת בבוקר הייתה הלוויה ויכולנו להיות בה, יכולנו לחבק את המשפחה במהלך השבעה".
משמעותי.
"משמעותי, ושונה לחלוטין. זה שתי הרגשות שונות לחלוטין כשאתה במלחמה וזה קורה ממש לידך, לעומת כשזה קורה רחוק ממך. זה שונה כשאתה בהלוויה של החבר או כשאתה לא נמצא, ונלחם בשמו".
יאיר שושן ז"ל (ימין) וצור אברהם ז"ל (שמאל) צילום: פרטי
"הייתי רוצה שאנשים יבינו שהחיים יפים בטירוף, כיפים ומצחיקים"
לסיום, אני מבקשת מכהן שישתף אותי בדבר אחד שהוא היה רוצה לקחת מכל אחד מהם, והיה שמח אם אנשים נוספים היו לוקחים מהם. "מצור הייתי רוצה לקחת את השמחה שלו. לא ראיתי בן אדם כל כך שמח בחיים שלי. הוא פשוט ראה את החיים כאילו זה פארק שעשועים. הייתי רוצה שאנשים יבינו שהחיים יפים בטירוף, כיפים ומצחיקים, והדבר החשוב הוא לראות את הטוב ואת השמח".
"משושן הייתי רוצה שאנשים יקחו את המצוינות. הוא היה מנסה לעשות כל דבר בצורה הכי טובה, הוא לא היה הישראלי שמחפף ומנסה לעגל פינות. להפך, הוא היה מהאנשים שעושים דברים עד הסוף. והוא תמיד ראה את האחר, זה היה הדבר שהכי חשוב לו בעולם - הוא היה מוכן לעשות הכל בשביל החיילים שלו".