אפי דפרין נכנס לפני כחודשיים לנעליים גדולות מאין כמוהן. במשך שנה וחצי היה דניאל הגרי, קודמו לתפקיד דובר צה"ל, אחת הדמויות האהודות במדינת ישראל. בתקופה הקשה ביותר שידע העם הגרי היה אחד האנשים היחידים שכולנו הסכמנו לגביהם. מדי ערב הופיע על מסך הטלוויזיה שלנו בטון סמכותי ומרגיע וניסה לעשות סדר - עד כמה שאפשר - בתוך הכאוס הגדול. בבהירות, בנועם ובעיניים חודרות הצליח הגרי להפוך למושיע הלאומי בדיוק בזמן שבו היה צורך עצום באחד כזה.
אתמול (ב') עשה דפרין את אחת מטבילות האש האמיתיות שלו. אחרי הצהרות די סטנדרטיות, הפעם עם ישראל באמת היה צמא לשמוע מה הולך לקרות. הכותרות הודיעו על "הצהרת דובר צה"ל הערב", אך לא הגרי היה זה שהופיע על המסך כי אם הרכש החדש. וכשנכנסים לנעליים גדולות, משלמים מחיר. היה קשה שלא לשים לב לחוסר הנינוחות של דפרין הבולט אל מול הרוגע ששידר הגרי גם בימי המלחמה הקשים ביותר.
דפרין מכווץ את הגבות ומזעיף את הפנים כדי לשדר סמכותיות ורצינות, אך התוצאה המתקבלת היא ההפוכה לגמרי
דפרין מכווץ את הגבות ומזעיף את הפנים כדי לשדר סמכותיות ורצינות, אך התוצאה המתקבלת היא ההפוכה לגמרי. הוא מנסה להראות שהוא איתנו, חש את מה שאנחנו חשים כעת עם גיוסי המילואים הנרחבים, וגם מבטיח שיהיה כאן לענות על שאלות ולעשות סדר בכל זמן שיתאפשר. אך עם ישראל לא מעוניין בדובר צה"ל שיחווה איתו את החוויה. להפך. בזמן שאנחנו מודאגים, נחושים, מבולבלים, מפחדים - תהיה אתה האדם שמשדר רוגע. שמבטיח, גם בלי להגיד, שהכל יהיה בסדר.
זאת רק ההתחלה של דפרין בתפקיד, ואי אפשר לשפוט אותו על העיניים שבורחות מדי פעם הצידה ולא מיישרות מבט למצלמה. אפשר רק להניח שמפעם לפעם (ובמדינת ישראל לא יהיו חסרות הזדמנויות) הוא יצליח בעצמו להירגע ולהגיע נינוח יותר להצהרה. גם המונולוג הקטן על כך שחמאס הוא האשם, שלווה בטון קצת יותר עצבני וקצת יותר לוחמני, יכול היה להיות מתון יותר. או לא להתקיים בכלל.
ניסיתי למצוא ביקורת קונקרטית על דובר צה"ל החדש. אין. הוא מסר את המידע בצורה מסודרת, שידר סמכותיות ככל האפשר ופיזר את ההבטחות שצריך לציבור. הוא אפילו הצליח לעצבן כמה אנשים כשדירג את מטרות המלחמה בדירוג אחר מזה של נתניהו, מה שמעיד שהכל נשאר אותו הדבר. אבל כשצפיתי בו מדבר בתקופה המפחידה הזאת, שקצת מחזירה אותנו לנובמבר 2023, לא יכולתי שלא לחוש געגועים לעיניים המרגיעות של הגרי.