סיפור הגבורה הבלתי נתפס במוצב נחל עוז: "כעסתי על יוחאי שהוא קפץ על הרימון"

משפחתו של יוחאי דוכן ז"ל פגשה את השכול פעמיים. בפעם הראשונה בשנת 2002, כשהאב אלכסנדר דוכן ז"ל נהרג בקרב בסמטת הגיבורים. ובפעם השנייה ב-2023, כשהבן יוחאי נהרג בקרב במוצב נחל עוז. חברו הקרוב, ידידיה זמורה, מספר עליו. השניים הכירו זה את זה בישיבה התיכונית בקריית ארבע, שם גדלו. שנתיים לפני שנפגשו זמורה איבד את אחד מחבריו הקרובים בפיגוע, ויוחאי - שגדל במשפחה שכולה - היה אחד החברים שתמכו בו. "הוא היה זה שהרים אותי והוציא אותי מזה", מספר זמורה, "אני חושב שזה אומר עליו הרבה, ילד בן 15 ששם לב לילד אחר שמסתגר".

"יוחאי ממשפחה שכולה, הוא לא היה חייב להתגייס"

שוב ושוב מבקש זמורה להדגיש בפניי כי את הדברים הטובים שהוא אומר על יוחאי כעת, חשב עוד הרבה לפני שנפל בקרב. "הוא היה איש של אמת. לא סבל שקר וחנפנות ועיוותים. ומצד שני היה אדם עדין ונחמד ורגיש. אם הוא פגע בבן אדם, זה אכל אותו". בשל העובדה שגדל למשפחה שכולה יוחאי לא היה חייב להתגייס, אך לאחר 6 שנים בישיבה באילת הוא בחר בשירות מלא בגולני ובהמשך יצא לקצונה.

בשבעה באוקטובר יוחאי היה מ"מ במוצב נחל עוז. בשעה שש וחצי, עם הישמע הצבע האדום, רצו כל הלוחמים למיגונית. "יוחאי הבין מה קורה. הוא דיבר עם התצפיתניות בקשר והחליט לשלוח את הלוחמים מהמיגונית לעלות על ציוד וללכת לחמ"ל - מתוך הבנה שלשם המחבלים ינסו להגיע". יחד עם נמרוד אלירז, איברהים ח'רובה ז"ל ואיתי רון ז"ל יוחאי עשה את דרכו לחמ"ל. בדרך עוד נתקלו בחוליית מחבלים וחיסלו אותם.

זמורה מתאר, כפי ששמע מנמרוד אלירז ששרד את הטבח, קרב שהתנהל במשך שעות ארוכות. "היו שם עשרים ומשהו חיילים וארבעה לוחמים בסך הכל, מול עשרות מחבלים שכל הזמן הגיעה להם תגבורת". בדיעבד, הוא מסביר, המחבלים שהגיעו לתגבר היו אמורים להיכנס לסעד ועלומים ובכך הקיבוצים האלו ניצלו. "בשלב מסוים נגמרה ללוחמים התחמושת ונזרק עליהם רימון. הרימון נפל קרוב לנמרוד ויוחאי הזיז אותו ורכן מעל הרימון".

יוחאי דוכן ז"ל וידידיה זמורה בילדותם, צילום: פרטי

"קצת כעסתי עליו, מי שקופץ על רימון זה אדם שמוכן למות"

זמורה מתאר כיצד הרגיש כששמע על כך. "קצת כעסתי עליו", הוא מודה בכנות. "המשפחה שלך כבר עברה את השכול, ומי שקופץ על רימון זה אדם שמוכן למות. וסליחה שאני אומר את זה - אבל תן למישהו אחר להיות גיבור. אל תהיה גיבור". מאוחר יותר יהודה, אחיו של יוחאי, שלח לידידיה סרטון של יוחאי מדבר מעל קברו של אביו ביום הזיכרון לפני שנתיים. "הוא דיבר שם על מה גורם לאדם למסור את הנפש ועל למות למען הכלל. זה הרגיע אותי ונתן לי תשובה לכעס שלי על יוחאי".

אך אותו רימון לא התפוצץ בסופו של דבר, והארבעה המשיכו להילחם. כשהתחמושת הסתיימה המחבלים קראו להם להיכנע, והלוחמים סירבו. "הייתה החלטה שאותם לא יקחו בשבי, ואם לא תהיה ברירה הם יתאבדו. גדוד 13 לא נשבר". בשלב מסוים המחבלים הבינו שאין להם יותר מה לעשות והציתו את החמ"ל. איתי, איברהים ויוחאי לא שרדו.

אתה זוכר את הרגע שבו הודיעו לך?

"כן. הייתי בלוויה של אורי שני ז"ל, שגם גדל בקריית ארבע. באמצע הלוויה אנחנו מקבלים הודעה בוואטסאפ של המחזור של הישיבה שיוחאי נעדר. בגלל שנהרגו לי הרבה חברים בפיגועים תמיד התכוננתי לעוד הודעה כזאת, אבל תמיד ידעתי שליוחאי לא יכול לקרות כלום. יצאתי מהר הרצל ופשוט התקשרתי ליוחאי בטירוף. הטלפון שלו כמובן לא היה זמין, נשרף. כמה ימים אחר כך נסעתי ללוויה של אור יוסף רן באיתמר, שם הודיעו לנו שכנראה יוחאי כן בחיים ושהייתה טעות. יום אחרי זה הודיעו שבעצם יוחאי נהרג. הוא סוג של נהרג פעמיים".

"חשוב לי שעם ישראל ידע שאנשים נלחמו שם עד מוות"

חוץ מהנצחת חברו הטוב, זמורה עסוק בשנה וחצי האחרונות גם בחשיפת האמת. "יש הרבה שקרים והשמצות נגד הלוחמים. הסיפור של חמ"ל נחל עוז תפס וקיבל הרבה חשיפה, ובהתחלה אמרו שהלוחמים של גולני ברחו ושאף אחד לא נלחם. חשוב לי שעם ישראל ידע שאנשים נלחמו שם עד מוות ומסרו את החיים שלהם בגבורה לא אנושית. המלחמה הזאת היא לא רק מלחמה נגד האויב, היא גם מלחמה על אמת".

אני שואלת את ידידיה אם בתור חבר, שאינו בן משפחה גרעינית, הוא הרגיש שיש מקום גם לאבל שלו. "כמו שאמרתי, הוא לא החבר הראשון שלי שנהרג. ולמרבה הצער, הבן אדם שדיברתי איתו הכי הרבה על הדברים האלו זה יוחאי. אני מרגיש שיש מקום. שכן רואים, במיוחד אחרי השבעה באוקטובר. וחשוב לזכור שיש פה משפחות שאיבדו את הילד שלהם ואת האח ואת האבא ואת בן הזוג, וצריך להעריץ את האנשים שמסרו את החיים שלהם בשבילנו".

יוחאי דוכן ז"ל וידידיה זמורה בילדותם. "איבדתי הרבה חברים, הייתי מדבר על זה עם יוחאי" צילום: פרטי

"יש פעמים שאני יושב ופתאום מדמיין שהוא מגיע"

איפה יוחאי הכי חסר לך ביום-יום?

"הוא חסר לי כל יום, כל הזמן. וזה לא קלישאה, זה אמיתי ותופס אותי בעבודה ותופס אותי בנסיעות ותופס אותי בזיכרונות משותפים, במקומות שפגשתי אותו".

עברה שנה וחצי. הזמן עוזר?

"לא, אני מרגיש שהזמן רק מכאיב יותר, ואני עדיין לא לגמרי השלמתי עם העובדה שהוא נהרג. אני עדיין לפעמים מסתכל בהתכתבויות שלנו ויש פעמים שאני יושב ופתאום מדמיין שהוא מגיע. זכינו להכניס ספר תורה לעילוי נשמתו לא מזמן, ופשוט דמיינתי איך הוא מגיע לשם ולא מבין מה נדפק איתנו. אז לא, הזמן רק מכאיב יותר".

לסיום, אני מבקשת מידידיה לשתף אותי במשהו אחד שהוא לוקח מיוחאי והיה רוצה שניקח גם אנחנו. הוא מבקש להקריא מתוך הדברים שיוחאי אמר על קברו של אביו. "הוא אמר: 'בעזרת השם אנחנו כולנו נמשיך לחיות ולהוליד ילדים ולפתח את עם ישראל, את המדינה. להתקשר לתורה, לעם ישראל ולארץ ישראל מתוך אותה רוח גבורה'. נראה לי שזה אומר הכל גם על הבן אדם וגם על הצוואה שלו עבורנו - להמשיך לחיות פה ולהפריח את המדינה ואת הארץ ואת העם".