חגי לובר, שבנו יהונתן לובר נפל בקרב בדרום רצועת עזה, ענה על השאלה הכי קשה בחג הזה: איך אפשר לשמוח בפורים השנה? חגי שיתף בעמוד הפייסבוק שלו, כי הוא פגש תלמידי מכינה בעוטף עזה ששאלו אותו את השאלה, והוא הסביר להם כי הוא אבא שכול רק לילד אחד, ויש לו עוד שמונה ילדים חיים, והסביר כי צריך לחגוג על מנת להודות על מה שיש ולא להיות עצובים על מה שאין.
סמל יהונתן לובר ז"ל עם אשתו ובנו, צילום: באדיבות המשפחה
"ויש חרדה נוראה לגורל אחינו החטופים"
"איך אפשר" שאלו אותו תלמידי המכינה: "הרי יש כאב של משפחות שכולות ויש חרדה נוראה לגורל אחינו החטופים", ושאלו אותו איך הוא חוגג בתור אב שכול. "הכאב הנורא על מותו יהונתן, דווקא מדגיש לי את הצורך לחגוג את חייהם של שמונת האחרים, שאולי לפני שהוא נפל, התייחסתי לעובדת היותם כמובנת מאליה" שיתף חגי. "כל יום בעיתו" הדגיש חגי, "יש פורים. ויש יום הזכרון. כל יום ועבודתו".
בנוסף הסביר את הרעיון של "ונהפוכו" של חג הפורים המתקשרת לימים אלו: "רק מי שהיה הפוך לחלוטין בעומק המנהרות החשוכות ורעב ללחם, כמו אלי שרעבי, יכול לחגוג פתיחת מקרר ולראות בה עולם ומלואו. רק מי שפצועים-כואבים מרסקים את ליבו, יכול להתרגש ולחגוג באמת פסיעות מהוססות של משתקמים הקמים ממיטתם".
"ידענו את זוועות השבעה באוקטובר יכולים לחגוג את החמלה"
והציג למה אנחנו יכולים גם לחגוג: "רק אנחנו, כולנו, שידענו את זוועות השבעה באוקטובר יכולים לחגוג את היופי של החמלה, ההתנדבות, המסירות והאיכפתיות שחווינו וחווים כולנו". לכן, אמר להם האב השכול: "תחגגו. תשירו. תרקדו. תשמחו עד לב השמיים. תשתו יין ואלכוהול (במידה!) לא כדי לשכוח. לא כדי לברוח. לא כי "רק כך אפשר לשמוח". תשתו כדי להגביר את שמחת החיים שלכם, שהיא טבעית כל כך. משמחת כל כך. וכל כך לא מובנת מאליה"