"בישראל משפחות שכולות הן קדושות - אני באה וצוחקת על מה שאסור לגעת בו"

חמש דקות לתוך השיחה עם ד', הרגשתי שהיא אחת החברות הטובות שלי. קלילה, מצחיקה, מדברת על הכל בפתיחות ולא מאלצת אותי להלך בין הטיפות בחשש ובזהירות. בישראל של 2025 יש כל כך הרבה דרכים להתמודד עם השכול - הנצחה על סטיקרים, מעגלי שיח, מסעות לאורם של החללים ועמודי אינסטגרם שמנסים להעביר את אישיותם הייחודית - אך הדרך של ד' שונה: הומור שחור. אם תשאלו אותה, הוא פשוט הומור. "החיים שלי שחורים, אז ההומור שחור", היא צוחקת. ככה היא, ד', ששכלה את אחיה במלחמה. צוחקת, משתעשעת, אבל לא מנסה לשדר שהכל כרגיל.

היא לא מעוניינת להיחשף, גם כעת כשהיא מחזיקה עמודי אינסטגרם ופייסבוק עם אלפי עוקבים. "אני לא רוצה שזה יהיה סביב הסיפור האישי שלי", היא מסבירה, "כל אחד מוצא את עצמו בתוך זה". את העמודים "דארק שכול" היא פתחה אחרי ששלחה עשרות ממים מצחיקים למשפחה ולחברים והבינה שהיא זקוקה לקהל חדש, כזה שיבין אותה. "עשיתי איזה 7,000 ממים", היא נזכרת, "אבל כמה כבר אפשר להטריד את החברים והמשפחה? לא כולם מתמודדים עם זה דרך צחוק". אז היא פתחה עמוד אנונימי ברשתות החברתיות - ופתאום גילתה שהיא לא לבד.

"אם זה קורה לך, זה כבר לא הומור שחור - זה פשוט הומור"

"הרבה קוראים לזה הומור שחור, אבל אני לא", היא מבהירה. "אם זה קורה לך, זה כבר לא הומור שחור, זה פשוט הומור. אני לא הייתי בשואה, אז כשאני צוחקת על שואה זה הומור שחור. אבל כשאני צוחקת על השכול שלי זה פשוט חלק מהחיים שלי". בעיניה, הבחירה בין לצחוק או לבכות היא כמעט טכנית. "אם יש לי שתי אפשרויות, אני בוחרת לצחוק".

העמוד שלה הפך למוקד עניין בקרב משפחות שכולות, אלו שמתמודדות עם השכול בצחוק וגם אלו שלא. "הקהל שלי תמיד היה ויהיה משפחות שכולות. אני לא משפיענית, אין לי קוד קופון להציע", היא אומרת, "אני פשוט צוחקת בתוך עולם השכול". אבל עם הזמן, גם מי שאינו חלק מהמעגל הזה התחיל לעקוב. "פתאום אנשים שלא חוו שכול מקרוב נחשפו לעמוד, וזה גרם להם להבין דברים שלא מדברים עליהם - טריגרים, נקודות רגישות, היחס למשפחות. היו ששאלו אותי איך לגשת לחבר או חברה שאיבדו מישהו. זה הפך אותי, בלי שהתכוונתי, לסוג של מומחית לשכול".

מתוך עמוד הפייסבוק של "דארק שכול" צילום: דארק שכול

"כי השכול במגזר הדתי עטוף בערכים, והעמוד שלי נותן מקום פשוט להתבאס"

לצד התמיכה הרבה, יש גם ביקורת. "בטח שיש", היא מודה. "אני מקבלת הודעות זועמות, קללות. יש אנשים שזה מזעזע אותם. במדינת ישראל יש דרך מאוד מסוימת להתאבל - המשפחות השכולות הן קדושות, ומצפים מהן להתנהג בצורה מסוימת. ואז אני באה וצוחקת על מה שאסור לגעת בו". ד' מציינת שהביקורת דווקא לא מגיעה מהמשפחות השכולות, אלא מה"נורמיז" - כך היא מכנה את אלו שלא שכלו אף אחד ממשפחתם. "מישהו כתב לי 'אח שלך מאוכזב ממך בשמיים'. למזלו לא נעלבתי כי אני יודעת שזה לא נכון".

ד' אמנם לא דתייה, אך גדלה במשפחה דתית. "האמת שהמון עוקבים שלי דתיים", היא מספרת. "אולי כי השכול במגזר הדתי עטוף בערכים, והעמוד שלי נותן מקום פשוט להתבאס. יש המון קבוצות תמיכה ומעגלי שיח, וזה טוב, אבל לי לא היה איפה לצחוק על זה". ולכן, כשעלו הרעיונות לערבי מפגש, מסיבות למשפחות שכולות, היא מיד התגייסה. "יצאתי למסיבות רגילות והרגשתי זרה. אנשים שם שמחים באמת, ואני הייתי במקום של 'מה אתם מבינים בכלל?'. אבל במסיבה של משפחות שכולות זה אחרת. אפשר לרקוד ולשכוח לרגע, כי כולם באותו מקום. זה אסקפיזם, אבל כזה שעובד באמת". ד' מוסיפה שהמפגש עם משפחות שחוו טרגדיה דומה לשלה, או לפעמים נוראית משלה - כשאיבדו כמה מבני משפחתם - עוזר לה לקבל פרופורציות.

מסיבה למשפחות שכולות צילום: מאיר פבלוסקי

"אני יודעת מה שלי ומה לא שלי"

בין הבדיחות והצחוקים, היא מספרת שהעמוד שלה הפך גם לכלי ביקורתי. "קרה לי כמה פעמים שאנשים שלחו לי דברים מרגיזים שהם ראו ברשת, כמו מישהי שהתנגדה לצורת הנצחה מסוימת. פרסמתי על זה פוסט, וזה הוביל לכך שהיא התנצלה". ד' כבר לא רק מעלה ממים, היא גם מצביעה על נקודות כאובות ומעלה מודעות. "לפעמים מספיק לשים אור על משהו כדי לגרום לשינוי", היא אומרת.

"יש גבול להומור?", אני שואלת אותה. "ברור", היא עונה, "אני יודעת מה שלי ומה לא שלי. על חטופים אני לא צוחקת, כי זה לא שלי. אם מישהו מהמשפחות ישלח לי משהו אני אעלה, אבל אני בעצמי לא אגע בזה". כך היא חיה - מציבה לעצמה את אותם גבולות שהיא דורשת מאחרים. אבל בתוך הגבולות הללו, היא מאפשרת לעצמה דבר אחד שאין לו מקום במקומות אחרים: לצחוק, בלי להתנצל.