במשך למעלה משנה, דוברים לטובת ישראל חוזרים שוב ושוב על טענות לתקיפות מיניות בהיקף רחב בזמן טבח השביעי לאוקטובר ונתקלים בהתעלמות או בהכרזה שאין עדות מספקת לטענות אלו. ואכן, התיעודים המרכזיים מהטבח לא כוללים רישום מסודר של פשעים מיניים. היום (ש') פורסמה ב-ynet כתבה של רתם איזיק, ששופכת אור על סיבת היעדר הראיות המספיקות ועל הדרך הנכונה לשחזר אותן.
דוח חדש, שכתבה פרופ' יפעת ביטון לצד חוקרות נוספות, חושף את הכשלים של המערכות השונות שמנעו תיעוד רחב של היקף פגיעות המין. בימים הראשונים לאחר הטבח שרר כאוס רב בזירות הפיגוע, דבר שהקשה על איסוף ראיות מסודר. אנשי השטח נאלצו להתמודד עם עומס עצום של זירות ותפקידים תחת תנאים קשים, ולכן עדויות כמו פריטים אישיים חשודים או מצבים שיכולים להוות אינדיקציה לפשעים נוספים, כמו פשעי מין, זכו להתעלמות או לטיפול חלקי בלבד.
רכבים שרופים סמוך לשדרות, אוקטובר 23, צילום: Chaim Goldberg,Flash90
500 אלף ראיות דיגיטליות
מעבר לכך, לוחמים וקצינים שהיו בזירות לא הוכשרו לזהות אינדיקציות לפשעי מין או לתעד אותן. לעיתים, הבחירה שלא לשאול שאלות על נושאים אלה נעשתה במודע, מתוך רצון לשמור על יציבותם הנפשית של הכוחות בשטח. במקביל, הדוח מתאר את הפער שבין כמות הראיות הדיגיטליות האדירה לבין מיצוי הפוטנציאל שלהן. כיום מדובר על כמעט 500 אלף ראיות דיגיטליות שהצטברו, אך מרבית המידע הזה לא נותח בצורה ממוקדת לאיתור אינדיקציות לפשעי מין.
החוקרות מדגישות שלא תמיד יש צורך בחיפוש ישיר של תיעודים גרפיים כמו מקרי אונס קבוצתי, אלא בזיהוי עקבות לכאורה פשוטות כמו פריטי לבוש חשודים, פגיעות גופניות ספציפיות או פריטים אישיים שיכולים לשמש כעדויות עקיפות. עם זאת, חלק מהעדויות המשמעותיות לא הועברו הלאה בשל חשש לפגיעה בפרטיות הקורבנות או מחוסר מודעות לחשיבותן. אנשי מקצוע דיווחו על ממצאים שלא נשמרו, כמו צילומים פרטיים בטלפונים, שלא תועדו באופן רשמי.
פוקוס על פגיעות מבצעיות וזיהוי הקורבנות
גם במחנות הזיהוי, שבהם נבחנו מאות גופות, הושם הפוקוס על פגיעות מבצעיות וזיהוי הקורבנות בלבד, תוך התעלמות מראיות לפגיעות מיניות. דוגמאות כמו גופות שרופות עם רגליים מפושקות או אגן שבור, שיכלו להעיד על פשעים מיניים, לא נבדקו לעומק בשל אילוצי זמן ואמצעים. כך התגלה חוסר מוכנות לאירועי טרור מסוג זה, הדורש שינוי תפיסתי ומבני להיערכות עתידית.