יעל כהן, אחות בבית החולים הדסה, הייתה במהלך המשמרת כאשר נפגעי תאונת דרכים ממזרח ירושלים הגיעו לבית החולים. בין הנפגעים הייתה תינוקת שבכתה מרעב, כשאימה שנפצעה קשה לא יכלה להניק אותה. צוות המחלקה ניסה להאכיל אותה מבקבוק אך התינוקת סירבה. האחות כהן, לא יכלה לשאת את בכי התינוקת, והחליטה לעזור בדרך היחידה שיכלה להרגיע את התינוקת שלא אכלה שעות, והניקה אותה בעצמה.
יעל כהן המתגוררת בישוב נוקדים, בעצמה אם לשתיים ובהן תינוקת בת שנה ושלושה חודשים, נקראה בשבת האחרונה להצטרף לצוות שטיפל בבני משפחה מוואדי ג'וז בירושלים שנקלעו לתאונת דרכים קשה עם משאית במהלכה נפצעו כולם.
אם המשפחה אשר נפגעה באורח קשה פונתה יחד עם שתי בנותיה ליחידת הטראומה בהדסה עין כרם, בעוד האבא פונה לשערי צדק עם הבן השלישי.
"המשפחה פונתה להדסה כשהאמא במצב מעורפל, סובלת משברים בגוף ובפנים ולא מסוגלת לתפקד כמובן. אנחנו קיבלנו לטיפולנו את שתי הבנות, בת 6 ובת 4 חודשים – אשר היה ברור שלא נפריד ביניהן", סיפרה האחות יעל בהתרגשות, "וככל שנקפו השעות ניסינו לאושש אותן. שתיהן סבלו מחבלות שונות והיו כאובות. את בת ה-6 הצלחנו לשכנע לאכול ועודדנו אותה בהמון חום וחיוכים אך התינוקת - שרגילה להנקה בלבד, סירבה לבקבוק וכבר התחלנו להכין אותה לתוכנית הזנה נוזלית".
"בינתיים, הגיעו בני המשפחה - דודים וגיסים, וגם הם נואשו. התינוקת המשיכה לעמוד בסירובה לאכול. כשהגעתי כדי להצטרף לצוות שמטפל בבנות, ראיתי את המאמץ הגדול של הצוות לסייע לתינוקת ואמרתי לעצמי שחייבים לעזור לקטנה שלא הפסיקה לבכות".
"כבר בשנייה הראשונה – ראיתי כמה שהיא רעבה", סיפרה כהן, "ומייד עלתה המחשבה שהיא חייבת לאכול. שאלתי אם היא לוקחת בקבוק וכשהבנתי שלא, ושניסו שעות ארוכות להאכיל אותה אמרתי לאחות שלידי: "וואו, אולי אני אניק אותה"?
"זה לא היה מוזר בכלל להציע את זה", ענתה האחות, "למרות שאף פעם לא הנקתי תינוק אחר. האינסטינקט האימהי הוא שדיבר והוא שכיוון אותי. נתתי לה עוד דקה לראות אם היא נרגעת אבל היא הייתה רעבה כל כך. שאלתי את הדודה שטיפלה בה אם תרצה שאניק, ממש רציתי לשמוע שזה בסדר מבחינתה - והיא מייד התלהבה והודתה לי בפנים שמחות. היא כבר הייתה חסרת אונים ולא ידעה מה לעשות. אלו היו שעות ארוכות שהיא לא אכלה, אז היה ברור שאני הולכת על זה ופשוט התיישבתי, לקחתי אותה אליי, הרגעתי והנקתי אותה. ופתאום השתרר שקט, היא נרגעה, אכלה ברעבתנות".
"הדודה מאוד הודתה לי, ובסוף המשמרת הגיעו עוד קרובי משפחה שרצו להגיד תודה. אני בעצמי התרגשתי לגמרי – אני כל כך מבינה את המצב הזה, יש לי שתי בנות שהיו סרבניות בקבוקים ורק ינקו והיה לי הכי ברור בעולם שכשצריך להניק, לא חושבים על כלום, רק על התינוקת הבוכה מרעב. כאמא, זה שבר אותי לראות אותה סובלת - גם רעבה, גם אמא לא לידה וגם הדבר היחיד שמרגיע אותה לא זמין. האמת שלא היססתי. לא ממש משנה מי המשפחה שעומדת מולי - זה היה חייב לקרות. גם בתפקיד שלי כאחות במחלקה לכירורגיית ילדים בהדסה עין כרם".
"אני לא שואלת מי המשפחה - אני מטפלת בילד ובהם, עוטפת בכל הכלים והחמלה שיש במצבים הקשים. זו מחלקה שהילדים בה מטופלים כשהם לפני ניתוח ואחריו - והם והמשפחות זקוקים ליד מלווה, מכוונת".
דודה של התינוקת, שנכח ברגעים המרגשים בהם התינוקת החלה לינוק, סיפר כי, "כשהבנו שהתינוקת סוף סוף יונקת אחרי הרבה שעות שבהן לא אכלה ולא שתתה ורק בכתה, רצינו להגיד לאחות הזו מהדסה תודה. זה לא דבר שכל אישה הייתה עושה, זה לא מעשה שקל לעשות בשביל תינוק שהוא לא שלך, בזכותה התינוקת אכלה ונרגעה. זה הציל אותה אחרי הרבה זמן שהייתה רעבה ולא הסכימה לאכול משהו אחר".
כעת, המשפחה אינה משה מצידה של האם. ליד מיטתה נמצאים אימה, הדודות והגיסים, חרדים כולם לשלומה ומתעדכנים כל העת במצבו של האב בבית החולים הירושלמי בקצה השני של העיר – שעבר אף הוא ניתוח היום.
"היא עוד צריכה להתייצב ואז לעבור ניתוח לטיפול בשברים בכתף, ויש עוד החלמה משברים בארובת העין ובגולגולת", מספר הדוד.
התינוקת בת ה-4 חודשים טופלה עד להחלמה במחלקת כירורגית ילדים, ואז שוחררה לביתם של הדודים והדודות שמטפלים בה במסירות, בעוד ההורים יאלצו לעבור עוד הליכים רפואיים בבית החולים.
"ככל שעברו שעות המשמרת הפנמתי יותר ויותר את המשמעות של מה שקרה, ובעלי ששמע על האירוע ממש התרגש שעשיתי את זה. מבחינתי, זה היה המעשה הכי נכון וטבעי לעשות".