שמעתי פעם את אמיר דדון הנהדר מספר, איך בהופעות הראשונות שלו הוא היה בחרדה כל כך קיומית, שכל הבטן הייתה מתהפכת לו לפני. כשהוא קיבל את פרס ״השחקן המצטיין״ על ״עלובי החיים״ זה כבר היה אחרת. סיפרו שהוא האמן היחיד שפשוט מגיע, בלי אימון קולי ובלי בלגאנים, מניח את השווארמה או מה שזה לא יהיה, ועולה להופיע.
אני ביישנית עולם, יש שטועים בי וחושבים שזו סנוביות, אבל זה הכי רחוק ממנה שרק אפשר. זו ביישנות, ואני נלחמת ועובדת עליה כבר לא מעט שנים. חלמתי איזה חלום בשבת האחרונה, והיו בו ים ומלח, וגלים נשברים, ואיש עם שק של טלית או תפילין, זה נשאר ב״צריך עיון״. אני מאמינה גדולה בחלומות, בטח כשהם בשבת, אז פניתי לחברה טובה שתפרש אותו. גם היא, כמוני, חיה את הרבדים שמעבר. ״יש שם רצון לפרוץ החוצה, לצאת לאור״ היא אמרה לי בחכמתה. ואני באמת רוצה לפרוץ את כל הגבולות. לא את אלו של הדת, חלילה חלילה. אבל את של עצמי. את כל החששות והפחדים שהוטבעו לי בנפש. את ההערות שקיבלתי מהסביבה ולבשתי על עצמי כמו מדים מחייבים. את הפחד מלהצטלם, ומלהראות ומלקחת את המושכות בחיים שלי לידיים במקום שיתנהלו מעצמם.
לפני שנה הייתה לי שיחה עם האמן הכי מוערך עלי אחרי אריק ומאיר, זכר אהובים וצדיקים לברכה, וזרמתי. ככה, בקוליות. אפילו זרקתי כמה משפטים באנגלית הבריטית המתגלגלת שלי, בלי שום פדיחה ומבוכה. אדם לאדם - אדם. השבוע הייתי צריכה לדבר איתו, שוב. רגע לפני השיחה, כל הפחדים שלי קפצו עליי. ״ריבונו של עולם, תן לי לשחרר״ ביקשתי. והוא, המאור הגדול הזה, השיב לי בפרק בתהילים שבו מבקש דוד המלך ״תרהיבני בנפשי עז״. אז הרהבתי והרמתי טלפון והוא זיהה מיד, וזרק ״הדססססה, מה קורה?״ והיה קולח. חברות של עשרים שנה - שלום לך ואיפה הסתתרת עד עכשיו?
זו עבודת מידות, לפרוץ את המגבלות של עצמך. הסביבה תמיד רואה את הדף האחרון בסיפור, את השורה התחתונה, אבל אף אחד חוץ ממך ומריבונו לא יודע את הדרך הארוכה שעברת עד פה. מי היה מאמין שלפני שנתיים-שלוש הייתי מסמיקה עד הקודקוד, רק מלשאול את המוכר במכולת איפה הסוכר. והיום, אני אשאל ואתקשקש ואאחל לו בהצלחה במשמרת, שישמח. ויש ימים שזה זורם, ויש ימים שכל הבושה צפה לי בלב ואני מתבישת שוב, ועדיין - אני לא אוותר לעצמי, או על עצמי, יותר. כמו אימון בספורט שאין לך כוח אליו ועדיין אתה דבק בו. אני לא רוצה לוותר על הפנינה הזו. לא רוצה לוותר על המתנה הזו שמאפשרת לי להוציא החוצה את המילים שאני רוצה לשתף עם כל העולם.
ויש פה איזון מתבקש. כי כשמידה נשברת, היא עפה עד לצד השני לפעמים. המעבר מ״לא לרצות להראות״ ל- ״אני רוצה להראות כל הזמן״ הוא מפתיע, אבל הוא מגיע ויש בו סכנה, הרבה יותר קל ״לא להראות״ בכלל, מאשר לחשוף קצת ובמידה. הרבה יותר פשוט להיות בקצוות, במקום לחיות במקום שמחייב אותנו כל הזמן לבדוק גבולות. ״אל תתאהבי ברוע״, אמר לי פעם אבא שלי הנבון על אדם מורכב מאוד שבחיי. לא לתת לעצמנו להתאהב במה שמושך אותנו לאחור. לא להתאהב במסכנות ובקושי, לפתח בנפש מערכת של איזונים ובלמים. לזכור שהחיים הם רצוא ושוב, ולהלחם על הפדיחה והביישנות, אנחנו חשובים מהן בהרבה.