עולם התקשורת בישראל כמרקחה: התיקון החדש לחוק לשון הרע עבר השבוע בקריאה ראשונה בכנסת; בכירי העיתונאים מיהרו לקיים כנס חירום, בו דובר על "סתימת פיות" ועל "סופה של התקשורת הישראלית", לנוכח התיקון המוצע - פרי יוזמתם של ח"כ יריב לוין (ליכוד) וח"כ מאיר שטרית (קדימה) - המבקש להגדיל את הפיצוי לאדם שנפגע מפרסום כוזב ל-300 אלף שקלים, שיוענקו לו גם ללא הוכחת נזק. את קלמן ליבסקינד (מעריב) הצעת החוק רחוקה מלהטריד: ליבסקינד, תחקירן ותיק שאחראי לכמה מן החשיפות השערוריות ביותר בעשור האחרון, חושב אמנם שמדובר בחקיקה "מיותרת", אך לא מהסס להפנות אצבע מאשימה גם כלפי חבריו העיתונאים.
קלמן ליבסקינד, האם עולם העיתונות הישראלי נמצא בסכנה לאור החקיקה החדשה בתחום לשון הרע?
"בניגוד לכל האיומים שמושמעים לאחרונה, החוק החדש לא יפיל את עולם התקשורת ולא יסתום את הפה לעיתונות. הרי מה החוק מציע? להעלות את סכום הפיצוי ל-300 אלף שקלים. 300 אלף שקלים זה המקסימום - גם היום, כשהמקסימום הוא 50 אלף שקלים, בית המשפט לא תמיד פוסק את הסכום הזה, כי השופט הוא אדם חכם, שיודע שהנזק בפועל היה 8,000 שקלים ולא 50 אלף. אני סומך על בית המשפט שיודע לקבוע מתי צריך לשלם למישהו פיצויים בשווי 900 אלף שקל ופיצויים בשווי שקל אחד. גם אם היו מעלים את הסכום לשלוש מאות מיליארד שקלים, בית המשפט לא תמיד יפסוק את הסכום הזה. אין שום צורך בהגדלת סכום הפיצוי, משום שאני סומך על בית המשפט שיידע להכריע את סכום הפיצוי. זה חוק מיותר לחלוטין, אני מתנגד אליו, אבל צריך לשים דברים בפרופורציות: מסע ההפחדה הזה, כאילו עולם העיתונות הישראלי בסכנה, הוא פשוט לא נכון".
אז מה בכל זאת בעייתי בחוק, בעיניך?
"הבעיה המרכזית בחוק היא הסעיף שמחייב את העורכים להכניס את התגובה המלאה של נשוא הכתבה. לאחרונה פרסמתי תחקיר על אישיות משפטית בכירה, ששלחה לי לאחר מכן תגובה של 5,800 מילים, ודרשה שהיא תפורסם במלואה. איך אני יכול לפרסם תגובה שגדולה בשלושים אחוזים מהתחקיר עצמו? זה סעיף איום ונורא, הוא לא יאפשר לעיתונים לכתוב שום דבר, ואני מקווה ששגגה נפלה מתחת ידיהם של המחוקקים בתחום הזה".
היו עיתונאים שסיפרו שהם "מרגישים פחד" בתקופה האחרונה כשהם עוסקים בתחקירים ובכתבות. אתה שותף לתחושות האלה?
"ממש לא. מאוד מפריע לי שעיתונאים מייללים על זה שכשהם עובדים על תחקיר, שולחים להם איומים בתביעות דיבה ומכתבים מעורכי דין. סליחה, למה ציפיתם? אני מפרסם על מישהו תחקיר שעלול לפגוע באופן משמעותי בפרנסתו ובשמו הטוב, ואתם מצפים שהוא ישב בבית בחיבוק ידיים? אלה כללי המשחק, זה בסדר גמור, וכל עוד לא שולחים אקדוחנים לבית שלי - הכל לגיטימי. אני מצפה מהעיתונאים להפסיק להתבכיין, לעבוד יותר קשה ולבדוק יותר בזהירות את העובדות".
אתה יכול לשער על איזה רקע החקיקה הזו צומחת?
"אני מאוד מבין את המוטיבציה שעומדת מאחורי החוקים האלה. התחושה היא שהתקשורת משתוללת ולא דופקת חשבון לאף אחד. תסתכל מה קורה בשבועיים האחרונים: התקשורת פתחה בהתקף אמוק נגד כל חקיקה אפשרית. כל הצעת חוק שעולה - אין דיון תקשורתי לגביה, אין פקפוק ואין שום ספקות, כל מה שיש זה בליץ תקשורתי ענק נגד המחוקקים, רצח אופי של ח"כים שעושים את עבודתם ומציעים הצעות חוק לגיטימיות. אני שומע עיתונאים בכירים שאומרים שהחקיקה הזו מזכירה להם את חוקי נירנברג. אנשים פה נפלו על הראש, וכשאתה רואה את הקמפיין הזה שמתנהל, אתה מבין מאיפה החקיקה הזו מגיעה".
אתה מאמין שהתקשורת יכולה להפוך להיות יותר מאוזנת?
"אני מאוד מקווה שזה יקרה, אבל אני בספק. שמעתי עיתונאים שאמרו השבוע בכנס החירום ש'אולי גם אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש איך הגענו למצב כזה'. זה הרי קשקוש גמור. זה נשמע מאוד נאור להגיד שאתה רוצה לעשות חשבון נפש, אבל אותם עיתונאים לא עשו חשבון נפש אחרי הסכמי אוסלו, הם לא עשו חשבון נפש אחרי ההתנתקות וגם עכשיו הם לא יעשו חשבון נפש. התקשורת הייתה לא מאוזנת ותישאר לא מאוזנת".