פורים יגיע אמנם רק בעוד כמה שבועות, אבל מי שייכנס השבוע לפייסבוק, יופתע לגלות שרבים מחבריו שינו את דמותם, והם עוטים את פרצופיהם של סלבים מפורסמים על גבי תמונת הפרופיל שלהם. זאת לרגל המועד הנקרא "שבוע הכפילים", בו נוהגים בני קהילת הפייסבוק למצוא לעצמם כפילים הדומים להם מבין ידועני העולם, ולהחליף את תמונתם האישית בזו של ה"כפיל". מנהג קדום הוא ואין לשנותו, ולפחות בחלק מהמקרים התוצאות אכן מפתיעות בדמיונן (מי שרוצה לגלות איזה סלב הוא הכפיל שלי, מוזמן לבקר אצלי בפייסבוק - בתנאי שלא יתבלבל עם בן הדוד שלי, בעל השם הזהה...)
אני נזכר במודעת פרסומת מארה"ב שראיתי פעם, בה נאמר: "למה להיות עצמך, כשאתה יכול להיות מישהו אחר?" שאלה מוזרה לכאורה - למה שארצה להיות מישהו אחר, כשאני יכול להיות אני עצמי? למה זה כל כך כיף להחליף דמות, להתחפש, ללבוש צורה של מישהו שונה?
נראה שהאישיות שלנו, "האני האמיתי", הוא משהו גדול בהרבה מהדמות שאנו עוטים על עצמנו בדרך כלל. האישיות שאנו מציגים כלפי הסובבים אותנו, ואפילו כלפי עצמנו, היא בעצמה אינה אלא מסיכה. אולי התרגלנו אליה כל כך, עד שאנו מרגישים שהיא כבר חלק מאיתנו, דבוקה לפרצופנו ללא אפשרות להפריד ביניהם; ואף על פי כן, אם נחפור יותר לעומק, נגלה שמתחת לשכבות האיפור והביגוד אנחנו מישהו אחר לגמרי.
מאד פופולארי לדבר היום על "האני האמיתי", ולעודד אנשים לחשוף ולגלות אותו. החיפוש אחריו מתנהל בכל עוז, מבית מדרשו של הפסיכולוג וויניקוט, דרך סרטים הוליוודיים למיניהם, ועד בתי מדרשם של תלמידי הרב קוק והחסידות בני זמננו. לא מעט "יועצים מומחים" גם מוכנים לעשות בשבילך את העבודה, ולהודיע לך מה האני האמיתי שלך באמת רוצה - כשבדרך כלל יתברר שרצונותיו דומים באופן חשוד לאידיאולוגיה של אותם יועצים...
אני אישית מסופק עד כמה "אני אמיתי" שכזה אכן קיים. אני יודע שבתוכי יש אינספור גוונים וצבעים, רצונות ותשוקות, פרספקטיבות ותפיסות פילוסופיות, והללו מתמזגים ונפרדים כל הזמן, יוצרים בכל פעם צירופים קלידוסקופים שונים ומעניינים. פעם אני כך, פעם אני אחרת. לפעמים אני רואה את המציאות בצורה כזו, ולפעמים בצורה שונה. גם הרצונות שלי משתנים מפעם לפעם, בהתאם לנסיבות בהן אני נמצא. אני יכול ללבוש המון דמויות, ולהזדהות עם כל אחת מהן לחלוטין. האם אפשר להצביע על צירוף אחד בלבד, ולהגדיר דווקא אותו בתור "האני האמיתי" שלי?
נראה לי יותר, שהאני האמיתי שלנו הוא פוטנציאל אינסופי, בדומה לאלוקים עצמו ולמושג הפלרומה הגנוסטי. אנחנו יכולים להיות כל דבר: אדם וחיה, מלאך ושטן, קדוש וחוטא, זכר ונקבה. כל התכונות הללו מתרוצצות בקרבנו, כשמה שמכתיב מי מהן תצא אל הפועל, אלו האילוצים שכופות עלינו הנסיבות החיצוניות - הגוף בו אנו שוכנים, המראה החיצוני, דרישות החברה וכן הלאה. אילו היינו משתחררים מכל המסגרות האלה, לא היינו מחליפים מסכה אחת במסכה אחרת; היינו הופכים למשהו הרבה יותר חופשי ורב-אנפי, זורם ומשתנה בלי מגבלות. תקראו את טרילוגיית "ברטימאוס" המצוינת של ג'ונתן סטראוד, ותקבלו המחשה לסוג כזה של קיום.
הפייסבוק והאינטרנט מאפשרים לנו לטעום משהו מזה. להשתחרר קצת מהאישיות הכפויה עלינו, ולהפוך לפעמים למישהו אחר. לא בגלל שאנחנו באמת רוצים להיות אותו "מישהו אחר" - בינינו, הוא לא באמת יותר שווה מאיתנו - אלא כי אנחנו לא רוצים להיות אף אחד באופן קבוע. אנחנו רוצים להיות הכל. ההנאה היא לא מהזהות החדשה, אלא מעצם היכולת להשתנות, ולעשות זאת שוב ושוב.
אז תשתחררו קצת מהכבדות והשפיות המעיקים, תמצאו איזה ידוען שנראה לכם מזכיר אתכם, וקחו חופשה קלה מה"אני" הרגיל. אחר כך תחזרו אליו בכוחות מחודשים.