אם לנקוט בלשון הומור הרי שמכת הצפרדע נראית לי כרלבנטית ביותר לציונות הדתית.
בשר אני מבשרה של הציונות הדתית ועצם מעצמיה. בעיני תחייתה של היהדות הציונית היא אחד מהניסים של תקומת ישראל, לא פחות. חייל ירא שמיים, איש הייטק שלומד דף יומי, אנשי משפט שחותרים לתרגם את ההלכה ועקרונות המוסר היהודי ליום יום של מדינת ישראל, הם לא פחות מנס. כשאני הייתי תלמיד בישיבת 'נתיב מאיר' בראשותו של הרב אריה בינה זצ"ל, ספרנו על יד אחת את הקצינים הדתיים שהכרנו, סרנים ואולי רבי-סרנים, והיום? כשהייתי נער ספרנו על יד אחת ואולי שתיים את מספר גדולי התורה הציונים שהכרנו, והיום?
אבל... כל זה לא מצדיק את הקרקור המגזרי. שהרי מי ששומע את הקרקור מחריש האוזניים של הצפרדע משוכנע שחיה לפחות בגודל של פיל מפיקה אותו. מי שיראה את גודלה של הצפרדע לעומת עוצמת הדציבלים הבוקעים ממנה, יופתע ובצדק.
במקרה שלנו, זה לא שאנחנו קטנים, וזה לא שאנחנו נטולי הישגים, וזה לא שאסור לנו להרגיש מצויין, ברוך ה'. אבל אנחנו עדיין לא שם. משלוש טעמים. האחד: אנחנו מגזר אנטי מגזרי. איננו עסוקים בכיפופי ידיים {חלק גדול מהקרקור המגזרי} עם מגזרים אחרים. אנחנו מגדר התופס את עצמו כחלק אורגני מהכלל, כאבר בגוף גדול ושלם. ובמובן הזה, הקרקור יהיה מוצדק שהגוף כולו יהיה בריא ואיתן.
הסיבה השנייה היא, שגם לנו יש מה ללמוד מהאברים האחרים. כשם שהיד נעזרת ברגל על הרגל להיעזר ביד. ניתן לתת דוגמאות רבות. אני חש שהנכונות ללמוד ולקבל בקרב 'מגזרים' אחרים היא לעיתים גדולה יותר מהנכונות של 'המגזר' שלנו. וזה לא שאין לנו מה ללמוד. אני חש שיש כוחות יצירה אדירים במגדרים אחרים, שכדאי שנקשיב להם. הדאגה למוסריות הגלובאלית של מדינת ישראל, נראית חזקה יותר במגדרים אחרים. מנהיגות פוליטית ציונית-דתית שמטיפה בעד הפרדת יולדות יהודיות וערביות במין עיוות מוסרי, מבלי לשאול את מורי הדרך הרוחניים, יש לה מה ללמוד. האמירות הזחוחות הללו יצרו חילול ה'. דיבורים מזלזלים כלפי יריבים פוליטיים {גם אם אחר כך חוזרים מהם} מעידים על אי הפנמה של הלכות שמירת הלשון, וזה הרי דגל חשוב אצלנו שומרי ההלכה. יש לנו מה ללמוד מאחינו בני המגזרים האחרים.
הסיבה השלישית, שמדאיגה אותי מאד, היא: אנו עסוקים בעשייה, עסוקים בדהירה קדימה. אך לעיתים נדמה לי שהבסיס הרוחני העמוק לדהירה המשלבת הזו לא מפותח מספיק בתודעתנו כדי לתת עומק רוחני של ממש לעשייה. יש להבין כי היכולת לשלב עולמות המכילים סתירות, מדע, יזמות, יצירה אומנותית, עסקים עם התורה מחייבת חיבורים עמוקים. זה לא : "גם ...וגם" זה חיבור עמוק בין חול וקודש. אנו ממשיכים למלמל את סיסמאות העבר: "תורה ועבודה", "קידוש החומר" מבלי לשים לב שנדרשת מאיתנו מפת דרכים רוחנית עמוקה יותר.
שלושת האתגרים הללו מחייבים אותנו לצניעות. ולהפקת צלילים עדינים, ומוזיקליים יותר מאשר קרקור הצפרדע.
חג שמח.
הכותב הוא רב קהילה בשכונת הר נוף בירושלים, ויו"ר עמית של ארגון רבני 'צהר'