בעיתוני סוף השבוע במגזר ובתקשורת הכללית מחאו כפיים לשרת המשפטים מהבית היהודי, אילת שקד על בחירת השופטים לעליון. עיתונאי מעריב מצנן את ההתלהבות בטור שמתפרסם היום במעריב וכותב:"לא היסטוריה הייתה כאן, אלא החמצה גדולה".
"לא שופטים שמרנים היינו צריכים", מסביר ליבסקינד בטור, "אלא שופטים בעלי תודעת מהפכה כזאת. הנשיא אהרן ברק לא היה סתם אקטיביסט. הוא היה איש עם תודעת אקטיביזם. הוא ראה כייעוד את הובלת המהפכה האקטיביסטית. אם דוד מינץ או יוסף אלרון הם בעלי תודעת מהפכה, זה משהו שאיש מאיתנו לא שמע עליו עד עכשיו".
המהפכה, כותב ליבסקינד, תגיע רק כשייכנסו לעליון כאלו שיש גם להם תודעה מהפכנית להפוך מהיסוד את הבסיס המשפטי האקטיבסטי עליו נשענים רוב השופטים: "העניין הוא שכדי למחוק את מה שהותיר אחריו ברק, לא די באנשים שחושבים אחרת ממנו. לשם כך צריך אנשים שהמלחמה במורשתו היא תפיסת עולמם, מהותם והווייתם. בין כל המועמדים שהוצגו על ידי השרה שקד היה רק אחד בולט כזה. פרופ' גידי ספיר. איש שיש לו משנה סדורה של מאבק בגישה שכבשה את בית המשפט העליון בשנות ה־90. הוא כותב עליה, הוא נאבק עבורה, הוא חד וברור בעניינה. לא היה שום סיכוי שבעולם שאחרי הבחירה בו היינו מגלים שלא הבנו נכון מי הוא ולמה הוא התכוון. ודווקא בעניינו, נוכח התנגדות השופטים, החליטה השרה שקד להרים ידיים ולהיכנע".
בסיכומו של דבר כותב ליבסקינד: "אז אפשר להגיד ששקד מנעה כניסה של מועמדים גרועים בהרבה, שביקשה הנשיאה להכניס, וזה יהיה נכון. ואפשר לומר שהיא הביאה לגיוונו של העליון, וגם זה יהיה נכון. ואפשר לומר שבמגבלות הפוליטיות הקיימות זה המקסימום שהיא הייתה יכולה להשיג, וגם זו אינה טענה שאפשר בנקל לבטל. רק שלא יציגו לנו את מה שיצא כ"היסטוריה". שופט מתנחל ועוד שופטת עם כיסוי ראש, ששופטי העליון בעצמם תמכו בה, עם כל הכבוד, אינם "מהפכה".