קינה על הפרטת דגניה

אני לא קיבוצניק אף פעם לא הייתי וכנראה שאף פעם לא אהיה ואף על פי כן ההפרטה של קבוצת דגניה אם הקיבוצים כואבת לי מאד. לנו הדתיים יש בטן מלאה על הקיבוצים. פעמים רבות הם נתפשו בעינינו כמעוזים המבוצרים ביותר של השמאל האנטי דתי. ה"שמוצניקים" אוכלי הטרפות והשפנים תמיד היו המתחרים האידיאולוגים הכי גדולים שלנו, הם הציבו לנו אלטרנטיבה, ניסו ליצור יהודי חדש בעל סולם ערכים אחר מזה שאנחנו נשאנו איתנו. עובדה זו גורמת לנו לעיתים לשמוח לאידם, "הנה עוד קיבוץ הופרט", "הם טעו", "הם כבר לא כל כך ערכיים", "כבר לא כל כך סוציאליסטים", "כבר לא כל כך אלטרנטיבה" כך אנחנו טופחים לעצמנו על השכם בלי להשים לב לכך שגם אנחנו משלמים מחיר כבד על המשבר האידיאולוגי שלהם.

הקיבוץ לא מתאים לטבע האדם, הוא מנוגד לאינסטינקט הכי בסיסי שלו לצורך שלו לממש את עצמו כך אנחנו נהנים לטעון ועוד יותר נהנים להיות צודקים. אני חושב שזו טענה נכונה אבל מרה וצורבת. בקבלה יש מושג שנקרא "שבירת הכלים" הוא מדבר על מצב בו ישנה בשורה גדולה אך המציאות (הכלים) עדיין לא מסוגלת להכיל אותה ולכן נוצרת שבירה, אבל העובדה שהכלים לא יכולים להכיל את האור לא אומרת שאין אור. חלק גדול מהערכים הקיבוצים היו אור גדול. הרעיון של היכולת לחלוק עם האחר, החלום על חברה בה אין מנצלים ומנוצלים, ההסתפקות במה שיש, מוסר עבודה הגבוה, הערכה משמעותית גם לעבודת כפיים כל אלו הם לפיד בוער של רצון טוב ומשמעותי שתרם רבות לצמיחת הארץ מן העפר. נכון שבחזון הזה היו גם סיגים רבים ופסולת, נכון שבמימוש שלו היו כשלים רבים אבל בחלומות כשלעצמם אני מרגיש שגם לי יש חלק. גם אני הייתי רוצה לראות חברה מסוג אחר חברה אוטופית ולא תחרותית אלא תומכת ואמפטית. וכשחולמים של החלום הזה לא מצליחים לממש אותו גם אם זה בגלל שהוא לא ראלי ולא מתאים ולא מעשי וגם אם לא הייתי חלק בו ומי שהובילה אותו היא קבוצה בעם ישראל שיש לי איתה מחלוקת מרה ונוקבת אני מרגיש צביטה בלב.

אידיאולוגים. צילום:sxc.hu

הגמרא מספרת על כך שרבי יוחנן היה החברותא של ריש לקיש ועל כל מה שהיה רבי יוחנן אומר היה ריש לקיש מקשה קושיות רבות, לאחר שריש לקיש נפטר רבי יוחנן יצא מדעתו מכיוון שהוא לא הצליח למצוא חברותא שתחלוק עליו. התנועה הקיבוצית הייתה ברת פלוגתא משמעותית היה לה חזון רוחני שהיינו צריכים להתמודד איתו , היה לה אכפת. אני מעדיף חברותא כזו על פני מאבק באדישות באטימות ובאלו שדואגים בעיקר לעצמם. אל תבינו אותי לא נכון זה לא שאין בחברה הישראלית אנשים ערכיים ורציניים וזה לא שבקיבוצים המופרטים אין כאלו, אבל תנועות אידיאולוגיות ולא בהכרח פרגמאטיות כאלו שמנסות ליצור יחסים חברתיים אחרים ולא לקבל את הסדר הקיים כמובן מאילו כאלו שמעיזות ליצור דגמים שונים לגמרי מין המוכר והצפוי, חבורות נועזות שיוצאות למסעות של חיפוש רוחני ומוסרי מתוך אחריות לאומית ואוניברסאלית, כאלו יש מתי מעט. כאלו היו יוסף בוסל, תנחום תנפילוב, יוסף ברץ, מרים ברץ, שרה מלכין, יצחק בן-יעקב, ויעקב ברקוביץ, מיסדה של דגניה א. הם אמנם לא היו דתיים ואולי עשו טעויות רבות, אבל מבחינת מסירות הנפש והמסירות לרעיון הם צריכים להיות מורי דרך לכולנו דתיים וחילוניים. וכשמשהו נשבר במחויבות של דגניה לדרך שהם רצו להתוות וכשמשהו נשבר בדרכה של התנועה הקיבוצית בכלל משהו נשבר בישראליות כולה, שהתנועה הזו תרמה לה תרומה מאד מיוחדת.