מהו אדם אם לא נשמה מתפללת, אישיות הקורנת תקווה, מהו אדם אם לא עיניים קטנות ומייחלות , אם לא צפייה קבועה שחורשת בשרו, מהו אדם אם לא זרעי אמונה שנובטים בין סדקי אדמה חרוכה, אם לא חבילות של טוב המתפקעות מעומסן, מהו אדם אם לא ערגה וגעגוע, כיסופים והמייה מתמדת.
ח"י ימי אדם עברו עלינו , גילויי צלם אלו-ה הבהבו מכל עבר, ימים של מלאות וחיים , ימי השתפכות נפש ומאווי לב פועמים. ימים של להבות דולקות בליל שבת, שפתיים נעות וממלמלות, דמעות לחות בארובות העין, ימים של שירה וחיבוק וחיזוק ומירוק.ימים שיש בהם כדי להוריד שפע עליון, כדי לשנות סדרי בראשית, כדי להוליך רוח גדולה ומיוחלת. ימים של חיבור וצמיחה.
באבחת מבזק טרגי אחד הכל התנפץ. תפילות התבדו ושבו ריקם , תקווה מיוחלת כל כך חרחרה וגוועה וצפייה אפופת תום נדקרה ללא רחם והותירה חלל עמוק ומכאיב.
שמונה עשר ימים קסומים לימדו אותנו על תמצית הטוב שבנו וידיעה קודרת אחת טרפה הכל וביקשה ללמד אותנו פרק אחר בחיינו המורכבים, המסוכסכים.
האבל הכבד שעוטף אותנו מזכיר לנו כי האדם המאמין פוסע תמידית בתוך הערפל, הוא בוחר בצעידה בטוחה במרחבים זרועי ספק. האדם המאמין משלים עם חוסר הודאות שמלפף אותו תדיר ומכיר בשבריריות המעיקה של חייו. הוא משליך יהבו על הא-ל המסתתר בחביון וחותר אליו בחושך , מקווה שיציץ אליו מבין חרכיו, שיגלה פניו לרגע, שיישיר מבט אל עינייו הנבוכות, המחפשות אחריו. האדם המאמין מבין עמוקות כי העולם הזה הוא מעבר לו, הוא חידה קיומית אפופת סוד. כמו אברהם אבינו בהר המוריה אנו דבקים בו גם כשהיד נשלחה אל הנער , גם כשהמאכלת, למגינת לבנו, לא נבלמה בידי מלאך או שרף. האסון שהתגלגל לפתחנו הוא עוד תזכורת אלוקית בהסטוריה המדממת שלנו שתקוות אנוש נבלעת שוב ושוב בסוד האלוקי שאנו חפצים כל כך לפענחו. ענן כבד על ההר, קול מסתורין הולך וחזק... והאלוקים יעננו בקול.