ניסיון מר: להתמודד ביום שאחרי

התמונות הקשות של מראות הפינוי ילוו אותנו, אך יתעמעמו עם הזמן. הלב השבור שיוצא אל המתיישבים שגורשו מבתיהם, ישתלם אט אט ויתאחה. מי שיאלצו להישאר עם כל המטען הכבד הזה במשך תקופה ארוכה, הם תושבי עמונה. אין הרבה אנשים שיכולים להבין ללבם של מי שישבו עד אתמול על צלע ההר הגבוה. אין הרבה, אך עדיין לצערנו יש לא מעט שחוו בעבר דברים קשים ודומים על בשרם. שניים מהם ינסו להסביר עם מה אנשי עמונה עומדים להתמודד וכיצד ניתן להקל במעט על הכאב בהווה ולנסות ולרפא את הלב בעתיד.

חגית ירון התגוררה עד הפינוי בישוב הגדול בגוש, נווה דקלים. ל'כיפה' היא מתארת את הקושי וההתמודדות שלאחר ההרס והשבר הגדול. "הקשיים שחווינו", היא מספרת, "התפרשו על כל הרבדים. מהבחינה הפיזית, לא היה לנו כמעט כלום, כי הדברים שלנו במקרה הטוב היו ארוזים במכולה". בנוסף לכך היא אומרת "היה חוסר וודאות מוחלט לגבי המקום שאליו נעבור. והחוסר ודאות הוא פשוט נוראי". עם זאת ירון מציינת שלפחות היבט קשה אחד נחסך מתושבי עמונה, "אצלנו אנשים איבדו את פרנסתם והילדים יצאו מהמסגרות, מה שלשמחתי פחות יבוא לידי ביטוי אצל אנשי עמונה".

(צילום: ChameleonsEye / Shutterstock.com)

הישוב מגרון הוקם בשנת 1999 במטרה ליצור רצף התיישבותי לאורך כביש 60 מכוכב יעקב דרך עפרה ובית אל. הישוב גדל והתפתח ובשיאו גרו בו 50 משפחות ויותר מ-160 ילדים. בדומה לעמונה, גם על מגרון עתר ארגון שמאל קיצוני לבג"ץ, בטענה שמדובר במאחז בלתי חוקי שנבנה על קרקע פרטית של פלסטינים.

בקיץ 2011 קיבל בית המשפט את העתירה וקבע שעל היישוב להיהרס ועל תושביו לפנות את בתיהם. לאחר מאבק של יותר משנה, במהלכו טענו חלק מהתושבים כי שלמו על הקרקע עליה ישבו, פונה הישוב ללא מאבק מתוך רצון התושבים שלא להיגרר למראות פינוי קשים.

צבי גילה, חבר מזכירות היישוב וחבר מטה המאבק למען מגרון, מתאר גם הוא ל'כיפה' את השבר שהם חוו, אך הוא בחר להתמקד יותר בצד האידאולוגי, "הקושי הגדול זה שאתה נמצא בתוך משימה התיישבותית ואידאולוגית שאתה מאמין בה ואז יום אחד אתה מוצא שאתה כבר לא שם ולא מוציא לפועל את מה שאתה מאמין בו ואתה בעצם לא חי ביישוב שהקמת אותו".

(צילום: צילום: ועד מתיישבי בנימין)

המדינה שלחה אתכם להתיישב במקומות לא פשוטים ולבסוף היא גם זו שגירשה אתכם מבתיכם. איך מתמודדים עם הקושי והשבר הזה במיוחד כשמציפים אותו בני הנוער?

חגית שהייתה אז חלק ממטה המאבק וכיום היא סגנית יו"ר ועד המתיישבים של תושבי גוש קטיף, מדגישה שלא מדובר רק בקושי של בני הנוער אלא גם של המבוגרים, "אני יכולה לספר על עצמי שלשיר את 'התקווה' ולתלות דגל, היה בלתי אפשרי מבחינתי בשנים הראשונות". עם זאת, היא אומרת שהיא התעשתה במהירות וגם אם זה לא היה לה טבעי, כפי שהיה לפני הפינוי, היא התעקשה לנסות ולחזור ל'עסקים כרגיל', "אני הכרחתי את עצמי לעשות את זה מתוך אמירה שאני לא אתן לאף אחד להפריד ביני ובין המדינה שלי, לא לאריק שרון ולא לאף אחד אחר. אני ממש הכרחתי את עצמי לשיר את ההמנון בטקסי יום השואה ויום הזכרון ועם השנים זה לאט לאט חזר".

ירון מסבירה שעבור בני הנוער ההתמודדות היתה הרבה יותר קשה, "אצל בני הנוער, כבני נוער, התגובות הרבה יותר חדות. לחלקם היה כעס גדול מאוד על רבנים. אני זוכרת שנעשה מפגש עם הרב אבינר בניצן והרב באמת ידע להכיל את הכעס של בני הנוער. ראינו את הקושי גם בגיוס לצבא שבשנים הראשונות הנוער פחות הלך ליחידות שהיה רגיל ללכת אליהן, אך לאחר פרק זמן של כשנתיים-שלוש גם בהיבט הזה הדברים חזרו למסלולם".

כפי שענה על שאלת הקושי, גם בנוגע ליחס למדינה, מעדיף גילה לדבר על הדברים באופן כללי. לטענתו, "לדרג המדיני נוח לטעון שהיתה פה סוגיה משפטית ולא מדינית. הטענה היא שנוצרה בעיה משפטית שהמדינה לא הצליחה לפתור והפינוי הזה בעצם נכפה עליהם".

לדבריו, נוצרה כעת למדינה הזדמנות לצאת לדרך חדשה ו-"להוכיח שדרך הפינוי היא לא דרכה ולהקים כמה שיותר מהר יישוב חדש. המדינה טוענת שהיא רוצה לחזק את ההתיישבות, אז הנה נכפה עליהם פינוי, כואב למדינה לעשות את זה, אז שיקימו במהירות ישוב חדש שלאף אחד לא יהיה פתחון פה לגביו".

גם ירון סוברת שאסור להוריד את הראש ויש לצאת באמירה ברורה גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים, "אני חושבת שזו האחריות שלנו המבוגרים לבוא ולהגיד שאנחנו לא אזרחים על תנאי וגם אם המדינה עושה דברים שהם מאוד מנוגדים לאמונת חיינו ולאידאולוגיה שעליה חונכנו בסופו של דבר היא ראשית צמיחת גאולתנו. אני חושבת שכשאנחנו כהורים אומרים את זה לעצמנו, זה עובר לילדים ואז הם חוזרים להיות הנוער הנפלא אותו אנחנו מכירים שיודע לתת לתרום ולהתגייס".

בנוגע למשבר האמוני שחווה נוער גוש קטיף היא טוענת ש-"כל המחקרים שנעשו בתחום הוכיחו שהגירוש לא השפיע על מצבם הרוחני של בני הנוער. תופעת 'הורדת הכיפה' ופריקת העול ברב נוער גוש קטיף הוא כמו בכל מקום אחר בציונות הדתית. כשפנינו לחבר'ה שהחליטו לחזור בשאלה ושאלנו אותם אם זה קשור לגירוש הם ענו שלא".

(צילום: תיעוד עמונה)

מניסיונך, מה צריכים תושבי עמונה לעשות כבר מחר בבוקר?

"אני חושבת", עונה ירון, "שהאובדן של בית וישוב זה כמו כל אובדן יקר אחר. חז"ל בחכמתם הרבה עיצבו לנו דרכי אבל ואני חושבת שהן הדרכים הנכונות ביותר לנפש האדם". היא ממשיכה בהקבלת הפינוי לתקופת אבל, "אם להקביל את פינוי עמונה למוות של אדם קרוב, אז אני לא יודעת אם בעיצומו של הפינוי זה יכול להיחשב כמצב של "מתו מוטל לפניו" או "אחרי קבורה". זאת שאלה ראשונה שכל אחד צריך לשאול את עצמו איפה הוא נמצא ביחס אליה, כי מדובר במקום נפשי".

לדבריה, "צריך להתאבל על מה שהיה ואצל חלק זה יתבטא בעצב ואצל אחרים בכעס. אנחנו בגוש קטיף חווינו את זה במלונות וגם אנשי עמונה ובמיוחד אלה שהגיעו למדרשה בעופרה יחוו את אותו תהליך. פתאום מישהו מבשל ומכבס לנו ואנחנו רק כואבים וזה הזיכרון החזק ביותר שהיה לי אחרי הגירוש".

לפי חגית, מה שעזר לרבים מתושבי הגוש בהתמודדות עם החלל העמוק שנפער בליבם, זו ההתנהגות כאבלים לכל דבר "כשהבנתי את זה שאנחנו בעצם כמו אבלים, אז כמו שיש את השבעה,צריך גם לציין אירוע שיהיה על תקן השלושים. לכן עשינו טקס שהתחיל במחסום כיסופים, שזה מקום שצרב לנו רבות מכיוון שבתקופת הגירוש גם היינו צריכים להציג בו תעודות זהות ולהוכיח שאנחנו תושבי הגוש וגם היה בו את השער שנסגר על המקום שבנינו. לאחר מכן המשכנו לכפר מימון ומידי שנה המשכנו לציין את הגירוש בטקס יום השנה".

לגבי תושבי עמונה עצמם היא כי "אם הייתי צריכה לייעץ משהו לתושבי עמונה הייתי ממליצה להם לעשות משהו דומה. לאחר שיעבור פרק זמן מסויים לדעתי הם צריכים לערוך איזה טקס פרידה שיבוא ממקום פחות סוער רגשית, בטח לא מהמקום הקשה שבו הם נמצאים היום. בסוף כל אחד מאיתנו בנוי אחרת לכן התהליך שלו יהיה שונה משל חברו".

גילה קצת פחות מתחבר למשל האבלות, "באבל יש אפשרות לשבת ולבכות, שזו כמובן אפשרות שיש לה מקום, אך יש מקום שבו אדם אומר עברתי את השלב הראשוני של האבל ומכאן אני חושב איך ממשיכים ומה צריך לעשות הלאה". לדבריו, "גם במקרה של עמונה, הם צריכים לשאול את עצמם מה המשימה שלנו בראייה קדימה וכאן התשובה היא די ברורה, המשימה היא התיישבותית. אנשי עמונה רוצים יישוב חדש וצריך לעזור להם ולאפשר להם למלא את החוסר הזה". לשיטתו להקמת ישוב חדש, "אין שום תחליף. את החלל הזה שנוצר אין שום דבר שיכול למלא חוץ מאשר לאפשר להם להקים ישוב חדש".

חבר מטה המאבק למען מגרון אומר שהוא ושאר התושבים נמצאים במשימה הזאת כבר כמה שנים. הבעיה היא שהרצונות של הדרג המדיני מביאות הבטחות רבות ובסופו של דבר הבטחות צריך לקיים וזה כבר עניין של מדיניות. אצלינו יש עיכובים של שנים בבניה, עכובים שהדרג המדיני יכול לזרז אותם ולהתגבר עליהם. באותה מידה בעמונה, אם לראש הממשלה חשוב לקדם את נושא היישוב החדש של עמונה וזה אכן יתקדם, זאת תהיה התרופה הכי טובה, אך אם יבטיחו להם הבטחות ולא יתאמצו לקיים אותן אז מצבם יהיה לא טוב".

בנושא ההצהרות על הקמת צוות שיבחן מקום ליישוב חדש עבור אנשי עמונה, ירון מעט סקפטית, "אני שומעת את הבטחות ראש הממשלה למתיישבים על הקמת צוות ובניה תוך זמן קצר ולא נעים לי לומר שאני מגחכת, כי לוחות הזמנים האלה הם לא ריאליים. תראו כמה זמן לוקח לדאוג למגורשי גוש קטיף".

(צילום: באדיבות ועד מתיישבי גוש קטיף) אנשי גוש קטיף בביקור בעמונה

במבט לאחור וכאחת שכבר היתה שם, מה דעתך על דרך המאבק שבחרו בעמונה?

"לכל ישוב וגם לכל אדם יש את דרך המאבק המתאימה לו ובדרך הזו הוא יכול וצריך להאבק". על מאבקם של אנשי עמונה יש לחגית רק שבחים, "אנשי עמונה נאבקו בצורה מדהימה. אני הגעתי אליהם עוד כשהם התלבטו כיצד לפעול ואני אמרתי להם שאני בעד מאבק. בעיני זה טוב לנפש, לדעת שעשיתי ככל יכולתי וזה נכון להמשך החיים. דרך המאבק של אנשי גוש קטיף התאימה למיינסטרים שלנו, אבל היתה גם קבוצה אחרת שבחרה בצורת מאבק שונה שהתאימה לה יותר. אני מאוד מאוד מעריכה את המאבק של עמונה".

גילה עושה הבחנה בין זמן המאבק ליום הפינוי, "אני מעדיף לא להתייחס לפינוי עצמו כי זה ממש לא העניין. פינוי הוא אירוע קשה וכואב, שהגיע אחרי שהמאבק הוכרע". לטענתו, "העיקר הוא הדרך שהם בחרו בה לאורך כל החודשים הארוכים של המאבק. אני חושב שהם היו גיבורים גדולים. הציעו להם כל כך הרבה דברים והם היו נאמנים לדרכם ולאידאלוגיה שלהם ועמדו בצורה מאוד מאוד חזקה, למרות לחצים אדירים שהפעילו עליהם מבית ומחוץ".

בהמשך הוא מוסיף ואומר שאנשי עמונה "נתנו פייט מטורף במסירות עצומה על היישוב והצליחו להשיג הישגים גדולים כמו חוק ההסדרה שבעז"ה ייחקק הרבה בזכותם ועל זה צריך להוקיר ולהעריך אותם".

חגית מסכמת ואומרת שעם כל הכאב העצום, במבט רחב ובהשקפת עולם אמונית, ניתן להתגבר על כל קושי, "כאנשים מאמינים אני רוצה להגיד משהו שאמרתי לעצמי עוד בזמן המאבק על גוש קטיף והעקירה ממנו ואני אומרת אותו גם היום. יש מי שמנהל את העולם. אנחנו לא מבינים ונמצאים כרגע במקום הכואב של תושבי עמונה אבל אני כל כך מאמינה שמדובר במהלך אלוקי ואני מתפללת שנזכה לראות את השלמתו".