כולנו גדלנו על הכיסא הריק בליל הסדר. היה זה חלק אינטגרלי מההכנות לליל הסדר להשאיר כיסא ריק. הכיסא היה קבוע- רק זה שאמור לשבת על הכיסא השתנה. פעם היו אלה אסירי ציון- דב ביגון, ואידה נודל, ונתן שרנסקי, פעם היה זה גלעד שליט , ופעם היו אלו שבויים ונעדרים אחרים כמו רון ארד .
הכיסא הריק סימן את הערבות ההדדית. את זה שאיננו ושאין אנו יכולים מלהתחמק מהאחריות לגורלו. כבר 28 שנים הכיסא הריק הזה מחכה ליהונתן פולארד. שנה אחרי שנה. 28 שנים. העולם השתנה כל כך. נשיאים ומלכים קמו ונפלו, משטרים התחלפו ורק יהונתן עוד שם.
לא מובן. לא הגיוני. לא אנושי.
כמה סמלי שערב חג הפסח מגיע לארץ נשיר המעצמה הגדולה בעולם, לבקר את העם שלימד את העולם כולו שיעור בחירות, ובשאיפה לחופש. כמה עצוב שהוא מגיע ללא יהונתן, ומשאיר אותנו עם הכיסא הריק. לפני מספר ימים, פניתי לדוידי פרל, ראש המועצה האזורית גוש עציון בבקשה לקרוא שכונה בגוש עציון על שמו ולכבודו של יהונתן, שכל שעשה היה למען בטחון ישראל ועם ישראל.
לשמחתי הרבה נענה דוידי בחפץ לב לבקשתי, ובימים אלו ממש במקביל לביקור הנשיא אובמה בארץ, תיקרא שכונה חדשה בגוש עציון- צור יהונתן. זה מעט מן המעט שאנו יכולים להשיב ליהונתן, שליח רשמי של מדינת ישראל, שמשלם את המחיר עבור אהבת ישראל שהייתה בו.
יהונתן ניצב זה 28 שנים כצור. ושכונת צור יהונתן תעמוד ניצבת לנגד עיננו לזכרון, לתזכורת ולשאלה - מי היה האיש ומה עשה למעננו, והאם באמת עשינו כל שבידינו כדי להחזיר אותו הביתה. אני עוד מאמינה וחולמת לראות את יהונתן בריא ושלם פוסע בשבילי צור יהונתן. כשזה יקרה אנחנו נשפיל מבט מבוייש ומתנצל על שעשינו זאת 28 שנים מאוחר מדי.