"אנחנו מכירים עוד כשהיה אלוף פיקוד ב-1973. הוא לא קיבל אז מינוי לרמטכ"ל ובדיוק הקמנו את גרעין אלון מורה. בתום פגישה מרתקת על העם היהודי בשומרון, אחרי שהראנו לו שכל ההתנהלות היהודי התחילה בשכם הוא התפעל ואמר שאין דבר יותר חשוב למפעל הציוני מאשר ליישב את השומרון ושלא נפחד להטריד אותו ביום או בלילה. נדמה לי שזו הייתה התחלת הסיפור עם אריאל שרון לטוב ולרע".
בני קצובר הכיר את אריאל שרון יותר טוב מרוב האנשים שהקיפו אותו במהלך השנים והדבר רק עשה את הבגידות של שרון בפינויים מסיני ומגוש קטיף ליותר קשים. שרון היה המוביל של תנועת ההתיישבות, החבר הטוב ביותר של גוש אמונים ולכן הבגידה הייתה כל כך כואבת.
"אני זוכר שהוא ערך לנו סדרת סיורים במאי 1974 והוא המליץ לנו על האתר הראשון שהיום הוא חטמ"ר שומרון", מספר קצובר, היום יו"ר ועד מתיישבי השומרון ואז בכיר בתנועת גוש אמונים. "הוא עשה לנו סיור לאזורים שונים והכיר לנו את תחנת הרכבת בסבסטיה. עלינו לשם שעתיים לאחר הסיור הראשון. הוא הוביל לשם 25 חברי כנסת בראשות מנחם בגין וליווה אותנו במשך כל העלייה".
"שנה לאחר הפריצה הוא מונה לשר החקלאות וכיהן כיושב ראש ועדת השרים להתיישבות", מספר קצובר. "יחד איתו עבדנו יומם ולילה כדי להעלות יישובים נוספים לשטח. הוא היה המוביל הראשי של תוכנית ההתיישבות. בעקבות אלון מורה קמו 12 גרעינים חדשים שרצו לעלות על הקרקע ובגין לא מיהר להעלות אותם כי הבטיח לנשיא ארה"ב לא להקים ישובים חדשים. החלטתנו להעלות את הגרעינים ללא אישור הממשלה ושרון במשך לילה שלם עשה משא דילוגים בין משרדי גוש אמונים ללשכתו של רה"מ בגין ובסיומם נפגשנו בשש בבוקר לפגישת פשרה עם בגין.
"ראש הממשלה הודיע לנו שהוא מוכן לאשר עליה לקרקע של מחצית הגרעינים בתנאי שיהיו אך ורק כמחנות צבא ומגבלה נוספת הייתה שתהיה להם אופי של צבא. שהאזרחים ילבשו מדים של צה"ל. כשהתרעמנו על הדרישות המוזרות והטחנו בו בלעג שאלה האם התינוקות ילבשו חיתולי חקי, נעמד שרון מולנו ומאחורי גבו של בגין וסימן לנו בתנועות פנטומימה שהכל יהיה בסדר. מצביע על חזהו כאילו אומר שכל הגרעינים יעלו. שנפסיק להתעקש. ואכן באותה שנה הוא העלה את כל 12 הגרעינים".
למרות הזכרונות החמים מאריאל שרון, מספר קצובר, כשאריאל שרון הגיע לראשות הממשלה ב - 2001 לא היו להם אשליות בקשר אליו. "לא שמחנו שהוא עלה לראשות הממשלה. ידענו שהוא עם עוצמות חזקות מצד אחד אבל לא סמכנו עליו. היה לנו את הרקע של הקמת שלומציון כשהוא ערך משא ומתן עם יוסי שריד, בשנת 1980 שאמר שהוא מוכן להקמת מדינה פלסטינית ובפינוי סיני כשהוא הוביל את פינוי היישובים. ידענו שיש לנו עסק עם אדם בעל כוחות לא רגילים אבל שיכולים לפנות לדרכים שונות שלא יהיו טובות לנו".
"כשהחלו הדיבורים על תוכנית ההתנתקות", אומר קצובר. "פנו אלי באופן אישי לאור הכרותינו, כדי שנשכנע אותו לוותר על ההתנתקות ודיברנו אפילו עם חברו ליחידה 101, מאיר הר ציון, אבל ידענו שאין סיכוי ולכן וויתרנו מראש על הפניה אליו".
"מבחינה רגשית הרגשנו נבגדים אבל לא הופתענו. הוא הכיר את החשדנות שלנו ובסוף היא הייתה מוצדקת. אישתו פעם אמרה לנו ש'לא תתגעגעו אליו שהוא יהיה ראש ממשלה'. היא הייתה מצפן שלו מבחינת ההתיישבות ואחרי שהיא נפטרה חששנו מאוד שהוא נחוש מאוד להקריב מה שדרוש כדי להיחלץ ממצב קשה", רומז קצובר לטענות לפיהן הוא ביצע את ההתנתקות אך ורק בשביל להתחמק מהעמדה לדין בפרשת סריל קרל.
"יש תחושות מעורבות", אומר קצובר בעקבות פטירתו של חברו לשעבר. "באופן אישי אני כואב את הסתלקותו. גם בגלל העבר המשותף שהגיעה לרמה אינטימית עד ללימוד קטעי הרב קוק, דרך הכאב שהסתלק אדם שעשה עבור עם ישראל דברים חשובים וברובד השלישי כאב עמוק על כך שהשאיר אחריו כתם גדול במישור האישי והלאומי בגוש קטיף".
"הפצע עוד מדמם", הוא אומר. "הן מבחינת גורל המתיישבים והן בגלל ההשלכות המדיניות. הסיבה שהפצע מדמם יותר מכן הוא בגלל ההשלכות הערכיות. שאפשר לבנות ומאידך להרוס. הזיכרון כלפיו מוכתם בדם ובפינוי היישובים.
בשעות האחרונות אני מתחבט האם להגיע ללוויה ועדיין לא החלטתי. כנראה שלא אגיע".