במאמר שפורסם ב'מקור ראשון' מביא הרב נויבירט מקורות הלכתיים רבים המוכיחים לדבריו שהלכות הצניעות הושפעו מהנורמות החברתיות, ורגילות הציבור למציאות מסוימת נטרלה לעתים את חשש "הרהור העברה" שיכול להיגרם ממציאות הנשים. "חכמינו השכילו להבחין בין גדרי צניעות שמשתנים לבין גדרי צניעות שאינם משתנים על פי טבעם של בני אדם", מסביר הרב.
"רבים בתקופתנו מזלזלים לגמרי באיסור "קול באישה" בשל תחושת חוסר הרלוונטיות של האיסור. דומני שכדי לחזק את ההקפדה על דיני הצניעות חייבים להבחין בין עיקר לטפל" טוען הרב ומסביר כי אם נאסור על אבות להגיע למסיבות של ילדיהם בבתי הספר מחשש להרהור עברה בשל השירה התמימה והריקודים שיהיו שם - הרי שאנו מגחיכים את האיסור בעיני רוב הציבור ומרחיקים אנשים מהקפדה על הלכות צניעות. "אם רוצים אנו לחזק את צניעות המחנה שלנו, שומה עלינו להעמיד את הדין על עיקרו ולהבחין בין שירה וריקודים צנועים לבין מופע שבו קיימים אלמנטים העלולים לעורר את יצריו של האדם. את הצניעות והקדושה עלינו להטמיע בחיים הנורמליים של החברה", אומר הרב נויבירט.
הוא התייחס במאמר גם לנושא שירת נשים מבוגרות, "בתקופתנו עם מהפכת המדיה והתקשורת, כאשר שירים וקול זמרה נשמעים מכל עבר, עבור האדם הנורמטיבי קול שירה הינו בגדר "קול הרגיל בו". החוש מורה שאין בשמיעת שירה תמימה דבר שמעורר כל רגש של אינטימיות. אמנם, כאשר יש חשש שההנאה תהיה לא מקול השירה כי אם מהאישה עצמה, יש לאסור שמיעת זמר נשים. במילים אחרות, כאשר מדובר בשירה תמימה ובתנועות מחול צנועות שאנו רגילים בהן ואינן מעוררות הרהור, "כיוון דדשו - דשו". ברם, כאשר יש בשירה ממד של אינטימיות, אם בשל הלבוש, התנועות או מילות השירים, אסור ליהנות משירה זו, מאחר שהיא עשויה לגרות את היצרים ואף להביא להחפצת נשים".
הרב נויבריט מדגיש כי אינו מנסה להקל בדיני צניעות, ""הרהורי עברה קשים מעברה" ואל לנו להקל בהם ראש. אך החמרה במקום שבו החוש מורה שאין הרהור עברה כלל עלולה לגרום לחלק גדול מהציבור לזלזל בכל דיני הצניעות ולהתרחק מהם. דווקא כדי לחזק את השמירה על הצניעות עלינו ללכת בעקבות חכמינו ולהבחין בין פעולות המעוררות את היצר המיני, שאותן צריך לאסור, לבין פעולות נורמטיביות אשר במהותן הן תמימות, ובהן נוכל להחיל את גדר הרגילות ולהקל בדיני הרחקה".