שוב אנחנו נפגשים עם שמחה שבאמת אין כמותה, אולם לצידה ובדרך אליה מחיר גדול, קשה וכואב. רק בשבוע שעבר ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה והנה היום אנחנו מציינים את ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שלוש שנים בלבד חלפו מהחשוכה שבתקופת עמנו, והנה זה פלא המתגלה לעיני העולם כולו ומן האפר של אושוויץ, קמה לה אומה על הרגליים, שבה לארצה ולמולדתה הטבעית וההיסטורית, ומכריזה על עצמאותה.
חודשים לפני הכרזת העצמאות, עומד מי שיהיה לנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, ונואם באו"ם. הוא מכריז הכרזה, שבעקבותיה יבוא המשורר הלאומי, נתן אלתרמן, את ה-שיר של תש"ח: "אין חירות ניתנת לעם על מגש של כסף".
הקשר המצמרר שבין יום הזיכרון לחללי צה"ל הנושק ליום העצמאות, העין דומעת, אך הראש מורם והגב זקוף. כמה כואב לנו על אחינו הגיבורים שנפלו בדרך לכונן עצמאות ובדרך לשמור עליה, אך כמה שונה נפילתם כחיילים גאים, אשר נלחמים על מדינת ישראל, מנפילתם של אחינו אשר הובלו לתאי הגזים על ידי הצורר הנאצי.
אלו הם ימי ספירת העומר, ימים מופלאים, בהם חושך ואור משמשים בערבוביה, אך ללא ספק גדול הוא האור מן החושך, אם רק יודעים להביא נכון בתמונה.
לפני 63 שנה זכינו לנס הגדול שנקרא עצמאות, אולם הדרך עדיין לא תמה. לצערנו הרב, גם השנה, בחזיתות השונות, נדרשנו לשלם מחיר כבד. טובי בניה של הארץ שוב נתבעו להגן ברוחם ובגופם על עצמאות מקודשת זו. לקיר השמות ולבתי העלמין נוספו שמות חדשים. אין רעות גדולה מזו, של חברים לנשק, העומדים ביום הזיכרון ליד קברות חבריהם ונשבעים בלבם להמשיך, להמשיך ולהגן על הארץ, על המדינה, על העם, להמשיך ולשמור על היקר לנו מכל - עצמאותנו.
אין נחמה לנפילת הבנים, אך יש לה משמעות. רעות עצומה זו, היא אולי התיקון הגדול לחוסר הכבוד שהוביל למותם של תלמידי רבי עקיבא. וכפי דבריו של הרב קוק זצ"ל, האוהב הגדול של עמו: "ואם נכשלו בשנאת חינם, נשוב להיבנות וייבנה העולם עימנו באהבת חינם".