אז הנה אני, יושב בבית קפה, מזמין גזר סחוט טרי ובורקס בסגנון בלקני עם גבינת פטה משובחת בנגיעות מוצרלה על בסיס חסה ירוקה שטובלת ברוטב בלסמי מתוק. לידי פתוח העיתון ועליו נשפכות באדום זועק הכותרת: "יותר גרוע מהגיהינום" כשמתחת מתארים הכתבים את הטייפון האיאן שגרם לזוועה שפקדה את הפיליפינים:
הסופה שהגיע למהירות של 400 קמ"ש פגעה ב4.5 מיליון איש החיים ב36 מחוזות, לקחה חייהם של אלפים והשאירה באזור בסביבות חצי מיליון איש ללא קורת גג. לאט לאט מתברר גודל האסון כשלפי הערכות 40% מההרוגים הם ילדים.
המלצר מגיע עם כוס הגזר הטרי, כשקוביות קרח מרעננות את המשקה הכתום וצפות למעלה כקרחונים מלכותיים הבוהקים בנורות הניאון החגיגיות.
"בבקשה", הוא מחייך בנימוס ואני מחזיר לו בחביבות - "תודה". החיים הטובים, פשוט תרשו לעצמכם. הגזר מחליק בגרוני כשהוא חוזר עם הבורקס הטרי והמהביל: "רק תיזהר" הוא מתריע בפניי, "זה קצת חם". הריח המשגע של הבורקס בדיוק גלש לאפי כשנתקלתי בשתי תמונות שהקפיאו לי את הגזר בתוך הגרון:
בראשונה רואים אבא (שנראה בערך בגילי) עם מבט כבוי בעיניים מחזיק חזק בשני ילדיו הקטנים.
"הכול טוב?" שאל המלצר החביב.
"כן, כן", לחשתי, "מצוין".
בשנייה ראיתי פעוט קטן ומפוחד בעל דמיון מטריד למידי לילד הקטן שלי, מורד מסירה לזרועות זרות של אנשים שמן הסתם חושבים על העתיד המזהיר שצפוי לילד שיש סיכוי סביר שכבר לא יראה יותר את הוריו.
מאותו רגע, שאלתי את עצמי מה לעזאזל כל כך דפוק בי, עד שאני מסוגל בשלווה מצמררת לקרוא על 10,000 איש שנהרגו ביניהם לפחות 4,000 ילדים קטנים ולהתייחס לכל הסיפור בשלוות נפש מצמררת משל הייתי רוצח שכיר עד שנתקלתי בתמונות המזעזעות האלו שהורידו אותי בבום לקרקע המציאות.
מה המסר שאלוקים רוצה להעביר לי באסון הזה?
או שאולי אני יודע על שטר התחייבות סודי חתום בידי בורא עולם המבטיח לי שלעולם אסונות כאלו ימצאו אותי באמצע ארוחת בוקר מפנקת? ואז צפה לפניי התמונה המפורסמת של אנשים במדינת תל אביב שיושבים ושותים קפה מתי שאחיהם בגוש קטיף מגורשים מבתיהם.
נכון, לכאורה אי אפשר להשוות בין האסונות אבל אני זוכר איך התפוצצתי כשלצד 'תפילה לעני כי יעטוף' שבקעה מגרונות חנוקים מבכי על עולמות שנחרבו ראיתי איך הזוועה הכתומה עוברת לאנשים מעל לקצפת נטולת הקפאין שמכסה על האספרסו התל אביבי המהביל.
ניסיתי לתרץ את האדישות שלי ולהגיד שכאן מדובר באנשים זרים, רחוקים ממני, אבל תמונתו של הילד הקטן צעקה עליי שלפעמים עדיף פשוט לשתוק מאשר להביך את עצמך בתירוצים בשקל.
"מגיע לך קינוח במסגרת הארוחה, מה תרצה?", שאל אותי המלצר, 'אולי קרואסון?'
"תודה", קמתי עם תחושת בחילה קלה, "הפעם אני אוותר".
בלילה כשהרדמתי את בני הקטן ולחשתי לו: "המלאך הגואל אותי" ראיתי שוב את תמונת הפעוט הקטן צפה ועולה כנגדי. הלוואי שימצאו את ההורים שלו חשבתי והחזקתי את ידו הקטנה של בני. חזק.
לתגובות והזמנת שיחות והרצאות לנוער מוזמנים לפנות למייל: Avinoam811@gmail.com