אספר פה בעניין החלום ששייך ליום הזיכרון ולימים אלו שבין האבל הכפול של יום השואה ויום הזכרון וימי התקומה וההלל.
אני, הרי יש לי מקצוע מוזר - ללכת ללוויות ואזכרות. אחרי אחת הלוויות האחרונות, אבי, הקצטניק מאושוויץ, שכבר איננו עימנו בחיים, הופיע שוב בחלומי, העיר אותי בידו הממוספרת.
- בכית?! אמר.
- לא! למה?
- שמעתי שבכית! אני כבר מכיר אותך. כל פעם אתה בוכה, מאז ששת הימים שכחזרת משם כנער. בכל אופן נדמה לי ששמעתי אותך פה למעלה בוכה, אז באתי.
- נו אז בכיתי!
- אמרתי לך אלף פעמים שאין לך מה לבכות, אנחנו לא בכינו... הוסיף והניע ידו הממוספרת, מה שאנחנו עברנו ולא בכינו... הרי אצלנו נהרגו אלפי איש כל שעה כשהכניסו אותנו במאות - כל שבע דקות לקרמטוריום, ולא בכינו!...
- אז אולי הגיע הזמן לבכות, שאלתי מתוך חלום, הרי המספרים מצטרפים ולא נגמרים. הבטחתם לנו שבאנו לפה כדי לגמור את תקופת המתים?!
- נו!...נו!... ציקצק אבי לשונו בעברית פולנית אידישאית... אתה שוכח את הירושה שהשארתי לך?
- איזה ירושה, אבא, כל החיים עבדת כמו חמור וירושה לא הייתה! גרוש לא היה!
- ומה עם ה"קדיש" שהשארתי לך, ירושת הקדיש?! כל שנה אמרתי קדיש - בעשרה בטבת וביום השואה - קדיש לכל בני המשפחה שנרצחו במאותיהם, ועכשיו אתה היורש צריך לומר זאת במקומי.
- איזו מן ירושה זו אבא, קדיש? צעקתי, אני אומר קדיש ואני אפילו לא מכיר אותם!
- זו בדיוק הנקודה!... קרא בחיוך נצחון; אתה מבין, אתה לא מכיר אותם, גם אני לא הכרתי אותם, הם הלכו למוות אלמונים במאותיהם, אלפיהם ומליוניהם. ועכשיו הכל השתנה. אצלכם העתונים מלאים בשמות, תמונות וסיפורים. כל הרוג הוא שם. וכל העם זוכר אותו. ואצלנו מי זכר אותם?! עכשיו אתה מבין שיש הבדל, שבצד הדמעות אפשר קצת לחייך וצריך קצת לשמוח, שיש מדינה ויש צבא ואפילו יש מי שיקבור את המתים, מה שלא היה אצלנו...
וכך נעלם אבא בחלום כמו שהופיע עם חיוכו הנוגה ועם נחמת הקצנטניק שלו לימים אלו.