לא פעם אני תוהה על היעדרה של מוטיבציה להתמודד עם מציאות. התמודדות כזאת - הרי היא דורשת לימוד ועיון והכרת העובדות, וכמובן קו מנחה של תכנון ותחבולה, אולי עצה טובה, כדי לבקע או להפריך את תוכחות הצד האחר וטיעוניו. במקום כל אלה, נמצאה במקומותינו טקטיקה אחרת; קונספירציה שמה. והיא, לכאורה, פוטרת אותנו מהתמודדות אמיתית עם עובדות.
גם הרב שמואל אליהו נופל במלכודת הזאת, במאמר שפרסם בכיפה. הוא עצמו מעיד על כך שאין לו נתונים - לא של מספר המשרתות בעבר ובהווה, ובוודאי לא על מידת הפְּגיעוּת, שמפניה הוא מזהיר. עוד לא הושלמו תכנונו ובנייתו של ה'דתל"שומטר' החדש, שודאי יידע לתת מענה לכל השאלות המטרידות הללו, ואין גם שום נתון השוואתי בין מידת ה"קלקול" הדתי, הערכי או המוסרי של צעירה ששירתה בצה"ל, לבין עמיתותיה שעשו שירות לאומי, כזה או אחר. לכן הקביעה של הרב היא כוללנית וגורפת, אבל אינה מגובה בשום נתון, ומצב דברים זה אופייני כל-כך, לצערנו, בויכוח החברתי, האמוני והתרבותי במדינת ישראל.
הרב אליהו, כמו רבים אחרים, בוחר אפוא בדרך הקלה. בהיעדר נתונים, גם הפחדה ואיום עושים את שלהם, בודאי אם מוסיפים אליהם גם את הכתר המניפולטיבי על ראשם של ארגוני השמאל. הם כאילו בעד הצבא, אבל הם נגד הצבא. הם אלה שדוחפים ומעודדים גיוס בנות, כדי להוריד ("פלאים") את רמתו המקצועית. נו, באמת... הסברה הזאת אולי מעוררת מחשבה, אולי אפילו מטילה מורא מסוים, אבל מה לעשות שאני מכירה מציאות אחרת: כמעט בכל דיון שאני זוכרת - והייתי חברה בלא מעט ועדות ופורומים, שעסקו בשילוב הראוי של בנות ובנים בצה"ל - התבטאו נציגות או נציגי ארגוני השמאל דווקא נגד שירות חובה של נשים. יכול להיות שהן עשו יד אחת עם רבנים, כדי שזה יהיה הפוך על הפוך על הפוך?...
מותר ורצוי, ואפילו חשוב, לקיים דיון רציני על מקומה ומעמדה של החיילת בצה"ל. מותר וכדאי לחשוב על מידת הצורך לשלב נשים במערך הלוחם. גם אני סבורה שיש לצמצם מסלול לוחמות, להוסיף מסלולים מוגנים ולהרחיב מסלולים תומכי לחימה. יש מקום לדון בחוסן הדתי של המתגייסות והמתגייסים, שנתקלים - לעתים, לראשונה בחייהם, גם בשירות הצבאי וגם בשירות הלאומי - במציאות אחרת, שונה, לא מוכרת, אבל גם חיוני שהדיון יתקיים על בסיס מציאותי, ריאלי, כשכל העובדות והנתונים נמצאים על השולחן; לפני מספר שנים התגייסו לצה"ל, מדי שנה, כאלף צעירות בוגרות החמ"ד. לפני שנתיים עמד מספרן על כ-1500, והשנה כבר מדובר על כ-1800 צעירות דתיות, שמעדיפות שירות צבאי על פני השירות הלאומי. הצבא מכיר, כמובן, את המספרים והוא נערך לקראתם עם "מסלולים מוגנים" איכותיים וייחודיים, שאני מסופקת אם ועד כמה מכיר אותם הרב אליהו.
במקום לדבר בסיסמאות ולהתנהל על-פי שבלונות שבהן הכל ברור מאליו וידוע מראש - קלקול הבנות, ההיזק לחיילים, הנזק לצבא, האידיאל של השמאל והפגיעה המוכחת לכאורה ברמה הצבאית - מוטב ונכון הרבה יותר להתמודד עם האתגר עצמו. וזה כבר הרבה יותר מורכב והרבה פחות אלמנטרי ופשוט.
הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה"