יש אנשים שאלוקים עבורם הוא מעין סוכן ביטוח. רוב הזמן הם לא מקדישים לו מחשבה, עד שפתאום מופיעה סכנה כלשהי - ואז הם ממהרים להחתים אותו על חוזים והסכמים, בניסיון להבטיח את שלומם. אם זה יועיל, מה טוב, ואם לא, לפחות יהיה על מי לצעוק ואת מי להאשים ולמי להתבכיין. כמו שכתב טרי פראצ'ט, די מתסכל להתחיל לקלל את הכוחות הקוואנטיים העיוורים והאקראיים של היקום, כל פעם שאתה דופק לעצמך פטיש על האצבע.
אנחנו נמצאים במלחמה, ובמלחמה יש הרוגים, פצועים, מראות קשים. "מלחמה היא גיהינום", אמר הגנרל שרמן, ממפקדי מלחמת האזרחים בארצות הברית. לנוכח מציאות כואבת כזו, עולה באופן טבעי זעקה כלפי בורא העולם. זעקה זו יכולה ללבוש צורה חיובית, של תפילה ותחינה הנובעת מהכנעה; אך היא יכולה ללבוש גם צורה מעוותת ומתריסה, המאשימה את האל בקיומו של הרע שבני האדם מעוללים זה לזה.
אני לא אוהד גדול של האתאיזם, בלשון המעטה, אך נקודה טובה אחת יש לו: אתאיסטים לפחות אינם מקללים את האל כל פעם שמישהו נהרג (אלא אם כן הם עושים זאת ליתר ביטחון, על צד הספק שמא הוא בכל זאת קיים...). גם אנחנו, בתור מאמינים, לא אמורים לעשות זאת. ה' נתן לאדם בחירה חופשית (בניגוד, אגב, לדעתם של אתאיסטים רבים השוללים אותה), והאדם אמור לקחת אחריות על בחירותיו אלה. מלחמות והרג אינן אסון טבע בלתי נמנע. הן נובעות מבחירותיהם של בני אדם, ובני האדם הם אלה ההורגים וטובחים אחד בשני, לא אלוקים.
אולי היינו רוצים שהאל יתערב בכל פעם שהרשע מכוון את נשקו לעבר הצדיק, ויסיט את הטילים או הכדורים הצידה. פעמים רבות הוא אכן עושה זאת - הניסים הרבים הכרוכים במלחמות ישראל גלויים לעין, ודי אם נזכיר את כמות ההרוגים הזעומה ביחס לכמות הרקטות שנורו בסיבוב הלחימה האחרון. אבל אין זה מתפקידו של ה' להיות הגננת המפרידה בין ילדים שהולכים מכות. אחרי היסטוריה של אלפי שנים, ניתן לצפות מבני האדם לגלות קצת יותר בגרות, ולהיות אחראים למעשיהם. רוצים מלחמה - בבקשה, קחו בחשבון שיהיו הרוגים ופצועים. זו דרכו של עולם.
נכון, הרבה אנשים לא בחרו במלחמה, ולא בשלטון שמוביל אותם אליה. אבל בסופו של דבר, גם מבנה החברה הוא תוצר של הבחירה האנושית. העם הוא זה שמחליט מי ימשול בו, ויכול לחולל מהפכות ולהחליף מנהיגים במקרה הצורך. כל זמן שאינו עושה זאת, הרי שהוא חלק מהכלל, והוא נושא בתוצאות בחירותיו של הכלל. אם השלטון הוא עונש, הרי שהעם הוא המעניש את עצמו.
מי שמטיח האשמות באלוקים כל פעם שמישהו מובא לקבורה, צריך לשאול את עצמו מה באמת היה רוצה. האם היה מעדיף עולם בו בני האדם הם בובות על חוטים, כשאלוקים מנהל את ההצגה מבלי שיהיה לאף אחד רצון חופשי? סביר להניח שבמצב כזה היו בני האדם מתמרדים ודורשים חופש בחירה, ואת האפשרות לנהל בעצמם את ענייניהם. אז הנה, זה מה שקיבלתם. עכשיו תתמודדו עם זה.
אלוקים הוא לא שק החבטות של התסכולים שלנו. העולם הזה הוא לא גן עדן ולא דיסנילנד, ויש בו הרבה סבל וכאב, שאת רובם אנחנו גורמים לעצמנו. אפשר להתפלל, לבקש ולהתחנן, אבל לא להתבכיין ולהאשים. עברנו כבר את הגיל הזה. האחריות היא שלנו, לא של אף אחד אחר.
לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il