לפני שהתחתנו נקבע ב'ווארט' של זוג חרדי כי הורי הכלה ישקיעו פי שניים מהורי החתן לצורך רכישת דירה. לאחר שהתגרשו דרשה האישה את חלקה בדירה לפי מידת ההשקעה של הוריה. בית הדין הרבני האזורי פסק כי הדירה תחולקה באופן שווה.
ההורים של בני הזוג, נפגשו לפני חתונה וסיכמו כי לצורך רכישת דירה הורי החתן יעבירו 250 אלף ש"ח ואילו הורי הכלה יתחייבו לשלם 500 אלף. בנוסף לכך הם סיכמו כי במידה והסכום לא יספיק, בני הזוג יקחו משכנתא להשלמת הרכישה. בסופו של דבר נרכשה דירה בסכום של 850 אלף ש"ח והדירה נרשמה בטאבו על שם החתן והכלה.
לאחר כשנתיים כשהם חובקים ילד משותף החליט הזוג, המשתייך למגזר החרדי, להתגרש. השניים פנו לבית הדין הרבני האזורי לאחר שלא הסכימו ביניהם על האופן בו הם יתחלקו בדירה. הגבר דרש שהיא תחולק שווה בשווה ואילו האישה טענה כי עליה לקבל סכום כפול מבעלה לשעבר, בהתאם להיקף ההשקעה של הוריה.
לאחר שבית הדין הרבני האזורי פסק כי הדירה תחולק בין שני הצדדים באופן שווה, בעיקר מהסיבה שהיא היתה רשומה על שם שניהם, ערערה האישה לבית הדין הרבני הגדול. לדבריה, הסיבה לרישום הדירה באופן הנוכחי הייתה בשל המשכנתא בסך מאה אלף השקלים שנטלו בני הזוג ועל פי דרישת הבנק. על כן היא המשיכה לטעון כי מגיע לה חלק גדול יותר מהדירה.
הרב יצחק אלמליח והרב שמואל גורטלר דחו את הטענה כי הרישום שווה בשווה נבע בשל המשכנתא ואמרו כי ניתן לקבל משכנתא גם אם הדירה אינה רשומה בחלקים שווים. הרב אליעזר איגרא לעומת זאת, חלק עליהם וסבר כי סכום הקרן הכספי של האישה נשאר קבוע ושמור לה.
חברי בית הדין הרבני הגדול, החליטו לבסוף ברוב דעות לדחות את הערעור ולחלק את הדירה שווה בשווה כפי שהחליט בית הדין הרבני האזורי. בהחלטתם הם הסתמכו על שורה ארוכה של פוסקים ובהם הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל שפסק כי ברגע שרישום הדירה נעשה על שם הבעל והאישה זוהי מתנה ואין מוציאי מידי מי שהביא פחות כסף לקניית הדירה.