את מורי ורבי הרב עובדיה יוסף, הכרתי לפני עשרות שנים, כשהייתי נער, תלמיד בישיבת פורת יוסף בירושלים. כבר אז היינו, יוצאים אחריו לבית הכנסת בשכונת הבוכרים כדי לשמוע בשקיקה ובהתפעלות את דברי התורה שלו. זה היה עוד לפני שהתמנה לרב ראשי לישראל ולפני שגם הציבור הרחב התוודע לחכמתו ולבקיאותו.
וזה היה ייחודו: הוא היה רבן של ישראל. רבם של פשוטי העם ורבם של תלמידי חכמים. מן העם בא ואל העם חזר גם לימים, כשזכיתי לעמוד לצד הרב כאשר הקים את ש"ס וכאשר הפקיד בידיי את משרד הפנים, זכיתי לשוב ולהכיר את ענוותנותו שלא נפלה מגאונותו.
פעם ועוד פעם היה הרב פונה אלי בעניינו של פלוני, בעניינה של אלמונית. הוא היה קשוב למצוקתו של כל אדם. כשהיה מעלה את מצוקתו של הפונה, היה הרב פורץ בבכי וכשהצלחתי לסייע לנזקק, היה הרב עובדיה מזיל דמעות שוב- אך הפעם בשמחה ובאושר.
לא פחות משהיה נערץ על כולם, היה אהוב, איש ענק ועניו, ולא פחות מכך, פוסק אמיץ. 50 ספרי הלכה חיבר הרב עובדיה יוסף, ויותר מהיכולת העצומה, מה שמעורר התפעלות ה היא איכות הפסיקות. הוא לא פחד מפני איש, אלא מפני הקב"ה. אומץ ליבו כפוסק בא לידי ביטוי בפסיקות הנועזות שבהן לא חשש להקל במקום שאחרים החמירו. פסקי הלכה נועזים ומנומקים שהתירו עגונות, שהכירו ביהדותם של יהודי אתיופיה, שסללו את דרכם של גרים ליהדות ועוד. עליו נאמר: "לא תגורו מפני איש".
זכה דורנו במתנה יקרת ערך, יקרה מפז - והיום נשבר לבנו כשנאלצנו להחזירה.