איך הייתי רוצה לראות את הציבור הדתי לאומי שלי?

"לאן אתם רוצים להוביל? מה השאיפה שלכם? איך הייתם רוצים לראות את הציבור הדתי, בחלומות הכי רטובים שלכם?" תגובה למשה רט

חדשות כיפה שלומית שטרן-חזן 03/09/14 18:07 ח באלול התשעד

איך הייתי רוצה לראות את הציבור הדתי לאומי שלי?
Shutterstock, צילום: Shutterstock

לאן אתם רוצים להוביל? מה השאיפה שלכם? איך הייתם רוצים לראות את הציבור הדתי, בחלומות הכי רטובים שלכם?

זו השאלה ששואל משה רט במאמרו "די להרס הצניעות" ולמרות שלא אותי שאלו, הייתי רוצה להרים את הכפפה ולענות בכל זאת.

איך הייתי רוצה לראות את הציבור הדתי בחלומות הוורודים שלי? הייתי רוצה לראות ציבור שמתמודד באומץ עם אתגרי הדור.

הייתי רוצה רבנים שמתבוננים באומץ נוכח פני המציאות, לא מתחמקים ממנה או מתעלמים ממנה, אלא מבינים אותה כפי שהיא ופוסקים הלכה המחוברת אליה.

הייתי רוצה מנהיגות שאני יכולה להעריך ולכבד באמת. זה כמובן נכון גם כלפי החברה הכללית, אבל גם כלפי החברה הדתית. הייתי רוצה עוד רבנים ורבניות שהם מנהיגים אמיתיים, שבאומץ ובכנות מנסים לפתור את בעיות השעה. כל מי שמכיר את ספרות השו"ת הרי יודע שככה האורתודוכסיה פעלה לאורך כל הדורות: התמודדות עם הנושאים והשאלות הבוערים, החידושים הטכנולוגיים והחברתיים ולא ניסיון לחיות בעידן אחר, להיכנס למכונת הזמן ולחזור אחורה.

מה עוד הייתי רוצה?

הייתי רוצה שילדי יתחנכו על ידי אנשים מוכשרים, גברים או נשים, בעלי ידע ואופקים רחבים, שיוכלו לתת להם תורה, דעת, ואת הערכים המתיישבים עם תפיסת עולם ציונית דתית.

הייתי רוצה שהחברה תהיה מגוונת באמת, ושוויונית באמת. שישמעו קולות שונים- של עדות שונות, של גברים ושל נשים, של כל הקשת הפוליטית והחברתית בישראל, אבל שבאמת יישמעו. והקשבה. הייתי רוצה לחיות בחברה שמקשיבה לקולות האלה. חושבת איך לאפשר להם לבוא לידי ביטוי.

כמובן, הייתי רוצה גם שלנשים יהיה חלק אמיתי בציבור הדתי. ועזבו אותי כרגע מ"עליה לתורה- כן או לא". הייתי רוצה שכל אישה שרוצה להתפלל בבית כנסת מנחה בשבת, תוכל לעשות זאת בקלות (אם אתם חושבים שזה המצב, בדקו פעם מה קורה בעזרת הנשים אצלכם בבית הכנסת).

הייתי רוצה שכשאשה תתבטא בנושא כל שהוא, יקשיבו למה שהיא אומרת וישפטו אותו לגופו. ולא לגופה.

הייתי רוצה נוער צנוע. צנוע באמת. לא רק בסגנון הלבוש אלא גם בסגנון הדיבור ובסגנון ההתנהלות. בבחירת המוצרים שהוא צורך. בדרך שבה הוא מתנהל בינו לבין עצמו.

הייתי רוצה נערים, שיגדלו לדעת שנערות הן לא יצור פלאי ומוזר אלא בני אדם כמוהם. הייתי רוצה נערות שידעו שהן בעלות ערך, שיבינו היטב את הערך הזה ושיוכלו לתקשר אותו בבהירות לנערים, בין אם בפעולה בתנועה, בכיתת הלימוד, בחוג השכונתי או בדייט לקראת זוגיות.

הייתי רוצה זוגות נשואים שיצליחו לעלות על דרך זוגית צלחה בכל ההיבטים של חיי הנישואין, ושאם הם לא מצליחים, שיהיה מי שיעזור להם, שייעץ. לא מישהי שתאמר "אצלינו לא מתגרשים" אלא מישהי שתבדוק אם אפשר לעזור להם. מישהו שיתן הכוונה מקצועית, ואם הוא לא יודע לתת הכוונה כזו כי הוא בעל הכשרה תורנית, אבל לא פסיכולוגית- שיפנה אותם לאיש או אשת המקצוע המתאימים. ואחרי כל זה, אם רע להם, או שלאחד מהם ממש רע עם השני, הייתי רוצה שהם יצליחו להיפרד בצורה מסודרת והגיונית. בלי שהאשה תצטרך לוותר על כל רכושה או לשכנע את בית הדין שהיא ראויה לתשומת ליבם.

הייתי מאד רוצה לחזק את ערך הלמדנות והלמידה. לחבב על הנוער וגם על הבוגרים את לימוד התורה, אבל לא להתפשר בשום אופן על ההשכלה הכללית ולחזק אותה באותה מידה. כדי שנמשיך להיות מעורבים בכל תחומי החיים של החברה הישראלית ולתרום מהכשרונות שיש בנו.

אבל יותר מהכל, אני חושבת, הייתי שמחה לראות חברה שיש בה הרבה יותר נטיה לדון לכף זכות. הרבה יותר הכרה באפשרות, שכשמישהו מביע עמדה שונה משלך, הוא עושה זאת מדם ליבו, מתוך מצוקה אמיתית אישית או מתוך הבנה עמוקה של מצוקות האחר. מתוך רצון לתקן ולשפר. קצת פחות חשדנות. חברה שבה אפשר לשאול שאלות אמיתיות, קשות ומשמעותיות, בלי לקבל על הראש דלי מי קרח ובתוכו מילת הקסם "אג'נדה".

איך מגיעים לזה? לחלום ורוד לא תמיד מגיעים. יש לי רעיונות, ואין ספק שהדרך ארוכה וקשה. אבל שאלת, אז עניתי.

שלומית שטרן-חזן היא חברה בהנהלת תנועת נאמני תורה ועבודה

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן