אני חושב שרוב הדתיים והמתנחלים מכירים את המשפט הזה. אין משפט שבשמיעה ראשונה יותר מחמיא ומנפח את האגו ממנו. הוא בד"כ מגיע אחרי שיחה ארוכה על כפייה דתית בעמדת שמירה במילואים, או על מפעל ההתנחלויות בערב חברתי בעבודה, או על קיצוניות וקיצוניים במהלך שעה חופשית. הוא נאמר כסוג של סיכום כזה, כשכבר אין מה להגיד ואז בן השיח ייאנח ויגיד "אחחח, תאמין לי, הלוואי שכולם היו כמוך" והמהדרין מוסיפים: "אם כולם היו כמוך כבר מזמן היינו מסתדרים פה".
ובאמת, מה יותר ממלא בתחושת גאווה מהתחושה שאתה הדגם המייצג שאיתו כולם היו רוצים לחיות? מה יותר ממלא בתחושת סיפוק מההרגשה שאתה באופייך המצוין הנעים והנוח הצלחת לחדור את כל שכבות הכעס והאיבה בין שמאל ימין, דתיים וחילוניים. משיב לב אופנהיימר על זמביש ולב חרדים על אוכלי שרימפסים. מינימום המשיח.
אבל באמת באמת, המשפט הזה, 'הלוואי שכולם היו כמוך' הוא בעצם הגרסה היותר תמימה של 'אתה מתנחל/דתי שפוי. מסתבר שיש גם כאלה'. כי בעצם המשפט הזה אומר: אתה בסדר. אתה נשמע הגיוני, יש לך גם טיעונים לא רעים. אבל החברים שלך, המשפחה שלך, הפוליטיקאים שאתה מצביע להם, התלמידים שלמדו איתך בישיבה והרבנים שלך- כולם קוקואים כמו שמציגים אותם בתקשורת. אבל אתה בסדר".
לקח לי כמה שנים להבין את העניין הזה. להפנים שהחיבוק הזה, הוא בעצם יריקה בפרצוף של כל כך הרבה אנשים שאני אוהב ומעריך. והמשפט הזה נאמר לא מתוך כוונה רעה. הוא נאמר בתמימות. הרי אם אותו אחד היה יושב עם הרב שלי או עם השכן שלי גם הוא היה זוכה לשמוע את המשפט "הלוואי שכולם היו כמוך".
קל להתמכר למחמאה הזו. כולנו, כולנו רוצים לגיטימציה. ברמה האישית אנחנו רוצים שיאהבו אותנו ויעריכו אותנו. ולא רק ברמה האישית. גם האמונות שלנו והאידיאלים שלנו זקוקות לליטוף חם, בוודאי כאלו דתיות או פוליטיות שנמצאות כל הזמן במאבק על הלגיטימציה הציבורית שלנו.
והחיבוק הזה כל כך חשוב לנו, והוא חשוב באמת, עד שלפעמים אנחנו מוכנים לאמץ שיח של פסילת השותפים שלנו למאבק רק בשביל לקבל חיבוק.
במוצאי שבת הפיד רטט מהתרגשות. העיתונאית, אושרת קוטלר, סיננה אחרי כתבה על דובר יצהר לשעבר, עזרי טובי שהוא מתנחל שפוי ו'מסתבר שיש גם כאלה' חטפה קיתונות של בוז ולעג. אבל הגיע הזמן שנשאל ביושר את עצמנו עד כמה גם אנחנו עצמנו מדברים בשיח הזה. השיח הזה שפוסל מי שלא חושב בדיוק כמוני, שלא נראה בדיוק כמוני אבל נוהגים לחבר אותי אליו על מסך הטלוויזיה ובטורי הפרשנות בעיתונים.
כדובר יישוב בשומרון וגם כזה שמצויר כיישוב קיצוני ואלים שאוכל ערבים לארוחת בוקר יצא לי מאות פעמים לעמוד על הקו הדק בין הצגת היישוב כפי שהוא על שלל גווניו, לבין פסילה של מי שגר מטר לידי ומבחינתי כל דעה שהוא אומר לגיטימית כל עוד היא לא עוברת על החוק וגולשת לאלימות. זה קו דק מאוד שמילה לא זהירה אחת, והנה נתת לקוטלרים את כל הסיבות שבעולם לדבר כמוך. מותר להגיד "אני לא כזה", "אני לא חושב ככה", או "רוב היישוב מאמין ש...". מותר להתעצבן שמתוך 200 משפחות טיפש אחד עשה שטות ואח"כ אתה צריך לעבור כתב כתב ולהסביר לו שאותו טמבל הוא בכלל לא תושב היישוב.
מה אסור? אסור לפסול או להוציא מהמחנה את מי שקיצוני ממך רק כי "הוא נראה לא טוב". כמה ימים לפני קוטלר, צפיתי בהקלטה של פאנל בתוכנית הבוקר בהנחיית לוסי אהריש על הסרט 'המתנחלים'. לא ראיתי את הסרט אבל מהשיח עצמו הבנתי שאין בו חידוש גדול. התזה המרכזית שלו דיברה על המתנחלים כעצם בגרון. עוד סרט אחד לאוסף סרטי התעמולה.
בפאנל שאחריו דיברה אורלי גולדקנג עורכת במקור ראשון בלהט רב על העיוות שבסרט. אני תמיד שמח לראות אותה על המסך כי היא באמת אחת הדוברות הרהוטות ביותר של מפעל ההתנחלויות כפי שאני רואה אותו. גולדקלנג, מתנחלת מעופרה, ניתחה במקצועיות את הפריימים בסרט והציגה עובדות היסטוריות ששמטו את הקרקע מתחת לטיעון ה"עצם בגרון".
הדבר היחיד שהפריע לי היו מספר משפטים שהוציאו מחוץ למחנה את המתנחלים שהופיעו בסרט. ובלהט הויכוח כך אמרה גולדקלנג: "אני לא שם בסרט. אני אורלי, או כל אחד שדומה לי, לא שם.. מה שהפריע לי זה שבכל הסרט הזה אין וולרשטיין אחד לרפואה. אין מתנחל אחד בלי זקן חוץ מהרב חנן פורת שלא הייתה ברירה אז הכניסו. כולם שם נראים הזויים. בין אם הם הזויים ובין אם לא...40 משפחות באש קודש מקבלות זמן מסך בסרט בפרופורציה כאילו היו מעלה אדומים עופרה ואריאל ביחד".
מעלה זרבובים י"ד
בלי לראות את הסרט אני יודע שאורלי צודקת בניתוח שלה. ואני גם מבין את העצבים. ה' עדי כמה פעמים התעצבנתי כשבהפגנה של מאה אלף איש תמיד יציגו את ההוא עם החולצה הצהובה שחורה, או את זה הענק עם הזקן והכיפה הגדולה והפאות המשתלשלות שאני כמובן ממש לא נראה כמוהו. וזה מעצבן כי זו לא האמת. אני בטוח שאורלי לא התכוונה לתייג, אבל מרוב התסכול המוצדק על הצגה מעוותת וחוסר הפרופורציה בין המתנחלים שהופיעו בסרט לכמות האנשים שהם מייצגים זה היה נשמע כאילו הם מתנחלים סוג ב'. ואני לא יודע אם אורלי תסכים איתי אבל לדעתי זה לא באמת משנה מי היה מופיע בסרט הזה. גם לו המרואיינים היחידים בסרט היו אורלי גולדקלנג, פנחס וולרשטיין, מרים פרץ ושי פירון: עדיין המתנחלים בסרט היו "עצם בגרון".
ולמרות כל זאת, כמי שגם מנסה לעמוד בעצמו במבחן הזה ולא תמיד מצליח, המשפט הזה של אושרת קוטלר צריך להזכיר לנו אמת אחת חשובה: אסור לנו לתת לגיטימציה ולאמץ את השיח שפוסל כל מי שלא חושב כמונו, גם בשיח הפנימי המתנחלי/דתי וגם מחוצה לו בשיח הציבורי. כמה קל לנו להתלונן על הדמות של 'רוווחל' בארץ נהדרת אבל במהלך ויכוח להגיד: "תקשיב! אני מדבר איתך על קדומים. יישוב של אקדמאים, חקלאים, אנשי חינוך, אנשי קבע. זה לא איזה קבוצה של הזויים מגבעת מעלה זרבובים י"ד ". ולשכוח שגם קדומים בימיה הראשונים נראתה פחות או יותר כמו אותו מעלה זרבובים...
כמה קל להתעצבן על השיח בתקשורת שמזכיר כל הזמן שיש "קיצוניים בשני הצדדים" אבל להתייחס לאיתמר בן גביר או לדניאלה וייס כאל משוגעים ולא כאל אנשים אידיאליסטים שמסורים לארץ ישראל בדיוק כמו כל אחד אחר. נכון, להם לא אכפת איך הם נראים על המסך, ואולי להם אף חילוני לא יגיד 'הלוואי שכולם היו כמוך' אבל הם חלק מהפסיפס של המתנחלים בדיוק כמו כל אחד מהחצי מיליון. הם אולי לא מייצגים, הם אולי לא נראים כמו הרוב - אבל הם חלק.
העצבים יגיעו מ 0 ל-100 כשרזי ברקאי יפנה לרב ללא הזכרת תוארו הרבני ('הוא היה מעיז לפנות לפרופסור בלי להזכיר את התואר האקדמי שלו?! בושה!'). אבל עם יד על הלב, כמה פעמים סיננתם בשיחת סלון "הרבנים המשוגעים האלה הם לא מבינים איזה נזק הם עושים עם כל הציטוטים שלהם"
עזרי טובי, הוצג בכתבה כמי שבראשית ימיו כמתנחל נשכב מתחת לטרקטורים כדי לעצור פינוי בחוות גלעד. והוא אהוב עלי בדיוק כמו עזרי טובי שעושה סרטוני הסברה ברשת. אני אולי יותר מזדהה עם העזרי של היום, אבל מכבד ומוקיר את המאבק של טובי של אז.
אז בואו נרד מקוטלר. היא, להבדיל מהרבה עיתונאים אחרים פשוט אמרה את מה שהיא חושבת ולא הסתתרה. הלוואי שכולם היו כמוה.