פרשיות השבוע

זיפזופ בין תדרי הרדיו בשבועות האחרונים עורר אצל המדור געגוע לימים, שבהם בתשעת הימים היתה תחנה אחת שקטה. במהלך רוב שנות קיומו של ערוץ 7, ימים אלו היו מנוצלים לעבודות תחזוקה וכדומה, במקום למצות עד תום את כל השירים הווקאליים שבתקליטייה (ע"ע רדיו קול חי, שבימי בין המצרים מהווה כ-50% מההכנסה השנתית של להקת "החברה"). אבל מעבר לצורך בשבוע של הפסקה, יש עניין להיות קצת בשקט בימים האלה. שקט שאינו יכול לעורר שנאת חינם, שקט שאינו יכול להרבות מחלוקות, שקט שבו אי אפשר אפילו להגיד מילה רעה על מישהו. שקט שאינו יכול להחזיק מעמד יותר מכמה ימים, אבל לפחות בכמה ימים האלה הוא יכול לקרב קצת את בניין ירושלים. שקט שלא יזיק גם לתחנות שעדיין משדרות מעל גלי האתר.

לאור כל זה, היה מתבקש, שהמדור יהיה בשקט ולא יתפרסם השבוע, אלא ששביתה מוחלטת שלו עלולה להיות בשורה משמחת מדי עבור קהל הגולשים. אז כדי לא לחרוג מהאבל, וגם לא לחרוג מהניסיונות להרבות אהבת חינם, המדור ינסה הפעם להגיד רק מילים טובות. בתקווה שזה ילך.

שבוע של חג. החברה. (צילום: עטיפת האלבום)

זיכרון קולקטיבי

אם כבר הוזכרה המילה "ווקאלי": מילה טובה לכל מארגני האירועים לציון שלוש שנים לעקירת גוש קטיף, ובפרט למועצת יש"ע על ארגון העצרת המרכזית, ובפרט על כך שהיא התקיימה ללא הופעה מוזיקלית. כלומר, עם שירה, אבל כזאת שגורמת להרגיש כמה כלי הנגינה חסרים. אולי המטרה הייתה לפתור את הבעייה ההלכתית של מוזיקה בתשעת הימים, אבל יצא מזה גם חיבור של העצרת לתשעת הימים, ושל זיכרון גוש קטיף לכל הזיכרונות הלאומיים שהצטברו בתשעה באב במהלך ההיסטוריה. הכול חלק מבכייה אחת לדורות, הכול מהלך אחד, כל הבעיות התחילו מחורבן אחד, ותיפתרנה בגאולה אחת, והבכי אינו על מקרה בודד - על אלה עיני בוכיה, עיני יורדה מים: כי רחק ממני מנחם משיב נפשי.

שמיטה לא רק קישואים ועגבניות (צילום: Phillie Casablanca-cc-by)

טריקים לחומרא

מילה טובה גם למכון התורה והארץ ולארגון פעמונים שהוציאו לדרך את הגרסה שלהם לקיום מצוות שמיטת כספים, לראשונה מזה כ-2,000 שנה. למי שלא נתקל בפרסומים, או נתקל ולא הבין, הרעיון הוא פשוט: נותנים הלוואה, ההלוואה מתבטלת בערב ראש השנה (אז מתקיימת שמיטת הכספים) והכסף נשאר אצל הלווה. אלא שבניגוד למה שהיה מתרחש בעידן הפרה-פרוזבולי, את ההלוואה לא נותנים לעני שמבקש, אלא לקרן שתתרום לעניים, וגם נותנים אותה מראש בידיעה שהכסף לא יחזור אלא יהפוך לצדקה.

אז רגע, זה עוד "טריק הלכתי"? טכנית יש כאן חוב שנשמט, אבל בעצם פשוט נותנים צדקה? נראה שכן. אבל הפעם זה "פטנט" שלא בא להקל על אף אחד, אלא להחמיר ולתרום לנזקקים, ועצם העובדה שמפתחים "פטנטים" גם בכיוון הזה, זו כבר סיבה בפני עצמה לעקוב אחרי הפרסומים ולהצטרף ליוזמה.

געגועים לשטרן

זיכרון עמום מגיל 4, ובו עבדכם בונה מגדל קוביות לתפארת שמתפרק ברגע שהוא קם ללכת, צף ועלה השבוע באופן פתאומי. זה קרה בעקבות החלטתו של ראש אמ"ש (אגף משאבי אנוש) הנכנס, להיות בעצם ראש אכ"א (אגף כוח אדם) הנכנס, כלומר להחזיר לאגף את השם שהיה לו לפני שראש אמ"ש היוצא (אלעזר שטרן) נכנס.

נימוקיו של האלוף אבי זמיר עמו, ואין למדור אף מילה רעה להגיד עליו (וגם אילו היתה, השבוע יש רק מילים טובות, להזכירכם). השאלה היא מה אומרים כל מתנגדיו של שטרן. מצד אחד, הם אמורים לשמוח שהאלוף המשתחרר לא הספיק לומר "טרם שקלתי את צעדי הפוליטיים" וכבר מהלך שלו נמחק. הם גם אמורים להוסיף ולהביע תקווה שכן יאבדו שאר מהלכיו של שטרן. אבל מצד שני, בהנחה שגם אותם מתנגדים רוצים שחיילי צה"ל יקבלו יחס יותר ראוי מ"כוח אדם" (לא ש"משאבי אנוש" הרבה יותר טוב, אבל לפחות זה לא מעורר אסוציאציות לעובדי ניקיון), יש מצב שהם עוד יתגעגעו לשטרן.

הרב לאו גם השנה בתל אביב

מומלץ בצום

מעטים האנשים שט באב יוצר אצלם תחושה של ציפייה, אבל ישנם כאלה - אנשים שאוהבים את הטעמים של איכה, מזוכיסטים למיניהם, המשיח (זה יום ההולדת שלו, לא?) וחלק מהמשתתפים הקבועים ב"הלילה לא לומדים תורה". למי שלא מכיר, מדובר באירוע של הידברות המתקיים מדי שנה בליל ט באב. זה התחיל לפני תשע שנים בכיכר רבין, התפשט בשנה שעברה למקומות נוספים (תחת חסותו של כנס ישראל-שדרות לחברה, שתחת חסותו של עוזי דיין) והשנה, עם שישה מוקדים מהגולן ועד שדרות (דרך ירושלים, ראשל"צ וכוכב יאיר) זו כבר תופעה, אולי אפילו על סף המנהג - לקיים מפגש דתי-חילוני בליל התענית. אמנם רוב הערב מוקדש להידברות של הדוברים - מהרב לאו עד טלי ליפקין שחק (דרך יהודה משי זהב, הרב מלכיאור, גאולה כהן ועוד רבים ומגוונים) ורק המתמידים נשארים לקבוצות דיון אל תוך הלילה, אבל גם זה משהו.

על אף הפריסה הארצית, המדור (שנמנה גם הוא על המעטים דלעיל) ממליץ על הגרסה המקורית בת"א (גג העיר, 20:45), אם כי צריך עיון אם מותר לשמוע את אראל סג"ל בתשעה באב. זה מהנה לא פחות מלנעול נעלי עור.

יהודים הם בני מלכים

לזמר קובי פרץ, שלהיטו החדש "אני לא בן של מלך, ואת לא נסיכה / בסך הכול רציתי לתת לך אהבה" כבש את תחנות הרדיו: אין דבר כזה. כל יהודי, אף על פי שחטא, הוא בן של מלך. גם אתה.

בברכת הניסיון לא לכתוב מילים רעות במדור חל גם על הטוקבקים.