פרשיות השבוע

ב"ה, וסוף וסוף אפשר לברך שהחיינו. פעם ראשונה שהרבנות הראשית צוברת שתי כותרות חיוביות וזה עוד בהפרש של שבועיים בלבד. האם ימים חדשים באים אלינו? עוד נראה.

מה שבטוח הוא, שזו הפעם הראשונה שהמדור נפתח בחיזוקים חיוביים וזה יפה, כי לפחות מצד אחד נראה שמתחיל להיות טוב במדינה שלנו. במחשבה שנייה זה בעצם רע. רע מאוד לטוקבקיסטים. אבל היי, אל ייאוש, יש עוד כמה וכמה ידיעות בטור הנוכחי, ובטוח אחת מכם עוד תעצבן אתכם. רוצים להתערב?

ח"ח 1

אז הרבנות הראשית שבעקבות החלטת בג"צ ומערך הכשרות האלטרנטיבי של "צהר" הקימה צוות רבנים בכל עיר שבה יש בעיה במתן הכשרות לירקות שמיטה, ובכך פתרה כמעט לחלוטין את בעיית הכשר שנת השמיטה, מקבלת השבוע מקום של כבוד. ואז מה אם זה אומר שבעקבות כך "צהר" ביטלו את מערך הכשרות שלהם, וכל התנהלות הרבנות הראשית בעצם נכפתה על ידי בג"ץ. העיקר שאפשר ללכת לסופר ולקנות ירקות, לפחות בשביל להרגיש גם אחרי קרטון סופגניות שאנחנו עוד שוחרי בריאות.

מקום של כבוד (צילום: flydime-cc-by-na)

ח"ח 2

שאמנם מגיע לרב יעקב אריאל על הרפורמה שהוא הציע במערך הרבנות הראשית- אבל למה להיות קטנוניים.

הצבעה על הנקודה הבעייתית, ועוד בלי שהרבנות הראשית הקימה קול זעקה - זהו חלק רציני מהפתרון. לפי הצעתו של הרב אריאל, יפורק הגוף הבוחר את חברי המועצה, ויקבע מראש כי החל מהקדנציה הבאה יתמנו אליה זקני הרבנים ישראל. בנוסף, יצורף הרב הצבאי הראשי כחבר קבוע בפורום הרבנים הבכיר. תתכוננו, הולך להיות פה שמח!

כי גבר זה גבר

ובקפיצה מהירה נעבור לעיר בני ברק, שם שברו את שיא ההחלטות המוזרות של כל השנים, והחליטו על רחוב שך כרחוב לגברים בלבד. אם תהיתם מה מקור ההחלטה, אז העניין הוא רוחב הרחוב שגורם לכך שגברים ונשים מתנגשים אחד בשני במעבר ברחוב הצר.

מעניין שהפתרון היחידי שמצאו בעיר זה סגירת הרחוב הראשי, כי אם לדוגמא חכמי העיר היו מתייעצים עם עירית קיסריה או רעננה לפני - סביר להניח שהיו ממליצים להם דווקא לנסות ולדאוג שהרחוב ישופץ ויורחב. דרך אגב, אם הם היו מתייעצים עם עיריית תל אביב- הם היו מגלים שכיום גם רחוב לגברים בלבד לא פותר שום בעיה... (שיקצה!).

בקרוב בתל אביב: רחוב לגברים בלבד. (צילום: F.R.Y-cc-by-nd)

הרוב קובע?

משקלו היחסי של הציבור החילוני בישראל הגיע לשפל חדש, והוא מהווה 20% בלבד מכלל אזרחי ישראל היהודיים, המספר הנמוך ביותר ב-34 השנים האחרונות, ואלו התוצאות של סקר שערך "המכון הישראלי לדמוקרטיה" ולא "המודיע" או "הצופה".

כמובן שבגוף הידיעה תוכלו למצוא תמונה של טומי לפיד, שלא קשה לנחש מה הוא היה אומר על זה, אבל כתגובה - דווקא בחרו את יאיר הבן, שכידוע, לא יודע להתלבש אבל אכן יודע להתבטא. לפיד טוען בתגובה לסקר שהשאלות שנשאלו אינן מדויקות ואינן מייצגות, ולכן מבחינתו הסקר אינו נכון. ועכשיו רק נותר לדמיין מה הוא היה אומר אם תוצאות הסקר היו דווקא רוב חילוני. סביר להניח שהסקר היה תופס אצלו מקום של כבוד. ועל זה נאמר- "איש באמונתו יחיה".

לכל איש יש שם וכתובת

את האתר הזה שימו לעצמכם עכשיו במועדפים. כי בפעם הבאה שתתקלו בעיתונאי או כתבה מגמתית (וסביר להניח שזה יקרה בקרוב. מאוד) תוכלו למצוא שם חוץ מהכתבה את עצמה, את כתובת העיתונאי או איש התקשרות ששכח את תפקידו- ולשגר אליו מכתב זועם.

מעיון באתר נראה שזו הולכת להיות המקבילה של צלמי הפפראצי. כי כמו הסלבריטאים לא אוהבים שמצלמים אותם, אבל אם הם לא שם הם בעצם לא קיימים, כך אלו עיתונאים שלא יכולים לנהל דיאלוג עם הקהל שלהם. אה. ואותי אי אפשר למצוא שם. בטח בגלל שאני דתיה, ימנית וגרה בצפון. איזה אתר שמאלני!

מגבלה של חשק

גבול לפניך!

בערב חנוכה חל היום הבינלאומי לזכויות בעלי מוגבלויות. היום הוא תזכורת לכל בעלי העסקים או בעלי המוסדות ששכחו שיש עוד כמה דברים שצריך להביא בחשבון בתכנון הבניין ובעיצוב שלו.

אז בפעם הבאה שאתם נכנסים למסעדה או מקום שאין לו נגישות לבעלי מוגבלויות - תזכרו שלשבת על כסא גלגלים או להיעזר במקל נחיה - זו מגבלה. ולא "אין לי כסף לשיפוצים" או "אנחנו עובדים על זה" שתשמעו מבעל הבית. לכל היותר זוהי מגבלה של החשק, ואותה אפשר לפתור בקלות אם פשוט תקומו ותצאו. עדיף בדרמטיות.

לא זוכרת מה הכותרת

זיכרון זה דבר מתעתע שהולך ונהיה גרוע המהלך השנים.

אמא שלי למשל, חוץ מזה שהיא קוראת לכולנו בכל 10 השמות של כל הילדים ביחד (ככה נולדו הצירופים הבלתי אפשריים כמו - יונדוד ודיונתן או רבקהיסכה, או רחלי רבקה ויסכה ביחד). היא גם במצב חיפוש תמידי אחרי המפתחות, כרטיס אשראי, ארנק ועוד. חזקה עליה שלא משנה איפה מקומם הקבוע של הדברים, איכשהו הם יעלמו משם והיא תחפש אותם שעות, רק בשביל למצוא אותם באורך פלא במקומם המקורי, או במקרה הרע מונחים במקרר ליד הגבינה.

כל השנים הרשתי לעצמי לצחוק עליה בתקווה שאוכל להמשיך עד גיל 30 לפחות. אבל איפה, כבר בגיל 15 מצאתי את עצמי באותו מצב בדיוק, ואת זה אפשר לראות גם בתעודת בגרות שלי.

רוב הזמן אני מאוד מתוסכלת מהעניין (מאיזה עניין? תזכירו לי?) עד השבוע, בו נתקלתי במודעה על אדם שכנראה רצח את חמותו, קיבל אירוע מוחי ושכח הכל, כולל את אשתו, שלצערה רצתה גט.

אחרי שהדיינים הצליחו להזכיר לו את אשתו ושכנעו אותו לתת לה גט הענין סודר, חוץ מזה שכמובן, אף אחד לא יודע אם הוא באמת רצח את חמותו או לא.

תחשבו רגע איזה באסה לבחור - ישב, תכנן רצח, ביצע, לא הצליחו להפליל אותו - וכל זה בשביל לשכוח את הכל לפני השיא מבחינתו בלי "ליהנות" מהפירות.

תודו שאחרי הקריאה של זה, עניין שכיחת השמות וכרטיס האשראי מעולם לא היה נראה שולי יותר... (כולל זה ששכחתי את הפאנץ ליין בקטע הנוכחי. חג שמח!).