בטורו השבועי התייחס עמית סגל לפגישתם של בנט ופוטין לפני כמה חודשים. "הם ישבו על כוס ויסקי, אחד עם קרח ואחד בלי, כמנהג חברים ותיקים שביניהם לא מפריד כלום, גג זאב אלקין המתורגמן. ואז העלה ראש הממשלה נפתלי בנט בפני נשיא רוסיה ולדימיר פוטין את ההצעה מאוקראינה, שלפיה ישראל תתווך בין שתי המדינות. פוטין כעס, כעס מאוד. "זלנסקי הוא נאצי", פסק. הוא הבהיר שעדיף לישראל לשמור מרחק מהסכסוך".
"זה בדיוק מה שניסו בירושלים לעשות, לא בטוח שבהצלחה יתרה", הוא פוסק. "בניגוד למה שנראה מזווית הראיה המקומית, העולם לא עוצר את נשימתו לשמוע את דעתה של הממשלה המקומית על מלחמה שמתנהלת במרחק אלפי קילומטרים. רוב הכתבים הזרים נטשו כבר לפני שבועות לקייב, והלחץ מממשל ביידן להגיב איננו כבד, בלשון המעטה. גם הם לא מעוניינים בנקמה רוסית בדמות חופש פעולה גדול יותר לסורים ולאירנים בגבולנו, שיערער את היציבות באזור. יש להם מספיק צרות כרגע".
"אז מדוע היה צורך להגיב, קודם בהודעת הממשלה שלשום על "שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה" ואתמול בבוקר עם הגינוי החריף יותר של לפיד?", תוהה סגל. "ביסוד העניין שאלה טקטית, שעליה עמד כבר שרלוק הולמס, בנסיבות שונות: איך מתחבאים בנוף פתוח. אם המטרה של ישראל היא לעורר מינימום תשומת לב, האם היעדר תגובה שלה בעוד כל העולם המערבי מגנה לא ימשוך יותר תשומת לב מאשר תגובה מינימליסטית? הנוסח אתמול של הודעת שר החוץ בלט במה שאין בו: אין טענות על הפרת החוק הבינלאומי, יש גינוי לפעולה אבל לא לפועל. ממלכת ירדן לא הגיבה עד עכשיו, אבל ישראל מדינה מרכזית קצת יותר".
סגל כותב כי "התבונה שבהחלטת בנט ולפיד תימדד בימים הקרובים בהתאם לתגובה הרוסית. האם הם יבקשו לנקום על התגובה הישראלית או יראו אותה כמס שפתיים לא מתחייב? בישראל מעריכים שהכל בסדר בגזרת מוסקבה. לא בטוח שהתחזית הזו שווה משהו; כזכור, התחזית המקומית גרסה עד אתמול בדקה לחמש בבוקר שפוטין לא יעז לפלוש לאוקראינה".